הרבה סיפרתי באתר הזה על פרויד, כמה רחוק היה מוכן ללכת כדי להבין את סודות הנפש ואיזה מחירים הוא שילם על זה. בתולדות הרפואה היו לא מעט רופאים חלוצים שמתו ממחלות בהן נדבקו מחוליהם, או מתרופות וקרינות מסוכנות בהם השתמשו. גם חלוצי הפסיכואנליזה סבלו מנפילות קשות בחייהם הנפשיים ולכן נשכבו גם הם על הספה המפורסמת בווינה. זה היה ניסוי מסוכן, ויש הרבה מה ללמוד ממנו.
אנה פרויד (1895-1982): אבי, בתו והזיית האוננות שלי
היא הייתה בת-זקוניו ובבת-עינו, וברבות השנים מילאה בחייו במישור הסמלי גם בת-זוג ואימא, מטופלת ומטפלת. סיפור לא פשוט.
מגיל צעיר קראה ספרים של אבא ולפעמים האזינה למטופלים מעבר לקיר. היא החליטה להיות פסיכואנליטיקאית, טוב, אמר פרויד, לא אין צורך שתלמדי רפואה כמוני. אבל אנליטיקאים חייבים לעבור אנליזה. תני לי לבדוק ביומן.
אין מטפלת או מטפל שלא יתלשו את שערותיהם למשמע הרעיון החולני הזה. הרי פרויד הוא שהזהיר תמיד: לא לקבל לטיפול מכרים, בוודאי לא בני-משפחה! אין ספק שהם דיברו וחשבו הרבה על היציאה למסע הארוך הזה, הבעיות, הסיבוכים, הסיכונים והאפשרויות, ובסוף החליטה הבת שהיא הולכת על זה. וכך, במשך ארבע שנים, חמישה ימים בשבוע מדי בוקר, נשכבה הצעירה היפה והאינטליגנטית על הספה המפורסמת וצייתה לכלל האנליטי היסודי: כל מה שעובר לך בראש! לא להסתיר כלום! חשבתם על גינקולוג שמזמין את בתו לשבת על הכיסא הנוראי ההוא? אפילו זה נשמע פחות מלחיץ מגילוי-העריות הזה.
אבל תודו שזה היה מרתק. אם המטופלת העלתה איזה זיכרון ילדות, יכול היה הדוקטור למראשותיה להצליב את זה עם זיכרונותיו שלו, לסייע בשחזור וכך להקל על המודחק לעלות אל התודעה. ניסוי בהחלט מעניין – אם נתעלם מהעובדה שהוא לא נעשה על עכבר. כך או כך, אנה נעשתה פסיכואנליטיקאית בעלת שיעור-קומה עולמי בזכות עצמה. קליניקה חדשה נפתחה בברגגאסה 19 לצד זו של אבא, עם תורים ויומן משלה. וכשמלאו לפרויד שבעים, הגישה לו אנה מתנה: ספר יסוד קטן, שחָלק עליו ביותר מנושא אחד ואפילו העלה מחדש רעיונות של אדלר, שדי היה רק בהזכרת שמו לגרום לפרויד להוציא עשן מהאוזניים.
היא החזירה לקדמת הבמה את ה"אני," החלק שנמחץ בין ה"אִיד" היצרי לבין ה"אני-עליון" המוסרני והנוזף. פרויד, באופן טבעי, התמקד בעיקר במה שלמטה ובמה שלמעלה, ואת מה שבאמצע השאיר לפסיכולוגיה הרגילה. אבל אנה ותלמידיה בחרו לטפל בילדים, לראות בזמן-אמת את המצוקות והקלקולים שעתידים להביא אותם לטיפול בעוד הרבה שנים כמבוגרים – ולמנוע אותם. אז מהקטנים האלה אי-אפשר לצפות (אלא אם כן תזריקו להם קצת קורארה) שישכבו חמישים דקות על ספה בלי לברוח, לשבור דברים, לחבק, לנשוך, לעשות פיפי וכו'. כך התמלא חדר הטיפולים בצעצועים חסיני שבירה וריסוק, וכך מצאו אנליטיקאים את עצמם עושים תצפיות בילד ובתינוק השלם, כאן ועכשיו, וגם עם הוריו. מתברר שכבר מהילדות "בוחר" אדם את מנגנוני-ההגנה הנחוצים לו, והם שיעצבו את אישיותו בהמשך, וכמובן עלולים להזיק לו אם ייתן להם להשתלט עליו. צריך לא לשבור אותם, כמו שעושים במרתונים פסיכולוגיים מסוכנים, אלא להכיר אותם כדי שאנחנו נשלוט בהם ולא להיפך. האדם היצירתי, למשל, עושה "נסיגה בשירות האני" להיכנע קצת לאיד וליהנות מהגמישות של לא-מודע בלי לטבוע בו.
טוב היא צודקת, אמר פרויד בגאווה וסמך ידו על הזרם החדש של הפסיכואנליזה (קריס, הארטמן, לוונשטיין, אריקסון ועוד רבים) שצמח לו בבית. גשר חשוב החל להיבנות אל הפסיכולוגיה הניסויית והקוגניטיבית ואל מחקר בעלי החיים בעשורים הבאים עד היום.
לימים תקום לאנה יריבה מרה, מלאני קליין, שכמוה בחרה להתמחות בטיפול בילדים ויסדה זרם מתחרה, עם תלמידים מוכשרים משלה. פרויד תמך בבתו, אבל בתבונה הכריז שדעותיה של קליין לגיטימיות לחלוטין. כשהגיעו הפרוידים ללונדון, כבר הספיקה קליין לייסד שם קהילה טיפולית משלה. בין שתי הנשים פרצה מלחמת עולם. גם קליין עשתה אנליזה לאחד מבניה. את השני שלחה לאנליזה אצל ויניקוט ודרשה להיות בתפקיד המפקח (סופרווייזר) כמו שעושים עם מטפלים מתחילים. ויניקוט סירב. הבן התאבד אחרי כמה שנים. בתה של קליין עברה אנליזה אצל אחד מתלמידי אנה פרויד והשמיצה את אימא שלה בלי גבול. במפגשי החברה הפסיכואנליטית בלונדון, במקלט בעיצומם של ימי המלחמה, הוויכוחים "קליין נגד קליין" היו ההצגה הטובה בעיר. בא וויניקוט, שסבל לא-מעט משתיהן, והראה כי הפסיכולוגיה של הילד צריכה גם אגו וגם יחסי-אובייקט. כיום אי-אפשר לתאר את המקצוע בלי שתי האימהות האלה.
כמה שנים אחרי האנליזה של בתו ישב פרויד וכתב מאמר בשם "ילד מקבל מכות." הוא תיאר כמה נשים שפנטזיית האוננות שלהן הייתה על ילד מוכה בידי דמות גברית. אין ספק שאחד המקרים מתאר את... אנה. גם הבת כתבה מאמר עם כותרת דומה על פנטזיות כאלה, ועשתה אפילו פחות מאמץ לשמור על פרטיותה.
איזה אבא היה פרויד? כתבתי לפני הרבה שנים מאמר, "בשם האב, הבן והרוח הרעה" שתוכלו למצוא ברשת. מכל העדויות שמצאתי עולה דמות אב אוהב ומסור ללא גבול, כולל ביחסים עם הבכור האדיפאלי מרטין. האם הכה את ילדיו? זה היה נורמלי באותם ימים. הבאתי במאמר תיאור חלום של פרויד שטרם פורסם, בו הוא מכה את הבן האמצעי ומרגיש חרטה לשמע בכיו. אבל גם ארנסט תיאר אותו כאבא נפלא. האם סצנה תמימה כזאת היא שגרמה לאחות הקטנה לחוש ריגוש ארוטי?
גדלו הילדים, פנו למקצועות אחרים והקימו משפחות. הבת סופי נפטרה בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה הנכד היינלה, ופרויד התרסק מצער. רק אנה נשארה לגור עם ההורים, הפכה לקולגה של אבא והקשר אתה נעשה סימביוטי לגמרי. להגנת פרויד ייאמר שחיפש לה כל השנים שידוכים בין תלמידיו. ארנסט ג'ונס ניסה לחזר אחריה, אבל פרויד זכר חשד די מבוסס בפדופיליה שרבץ על הוולשי המוזר בתחילת הקריירה הרפואית שלו. דיר באלאק לא להתקרב אל הילדה! אוטו ראנק לא היה מעוניין, או שהיא. מקס אייטינגון ניסה, ואפשר להבין למה היא ממש לא התלהבה. האם עלו באנליזה הנטיות הלסביות? קשה להאמין שלא. אבל כל עוד אבא היה חי היא הייתה המנהלת של ענייניו, התלמידה, העמיתה, בת-הפלוגתא, וגם האחות הרחמנייה שלו כשלקה בסרטן, הכל לצד הפרקטיקה שלה בטיפול ובהוראה שהלכה והתרחבה. לחיים אישיים לא נשאר מקום. מקס שוּר, הרופא של פרויד, העיד על היום בו עצר הגסטאפו את אנה. מארי בונפארט מיהרה לתחנת המשטרה, נופפה בתעודותיה כנסיכה והזהירה אותם משערורייה עולמית. בבית ראה שוּר את פרויד הזקן הולך בבית הלוך ושוב ופוכר ידיו בייאוש עד שנפתחה הדלת ומארי ואנה הופיעו. פרויד פרץ בבכי של הקלה, וכעבור ימים ספורים נעתר לשידולים לבקש מקלט באנגליה.
רק אחרי מותו עברה לגור עם דורות'י ברלינגהם (שגם היא, איך לא, עברה אנליזה אצל אבא). השתיים הקימו יחד את מרפאת טאוויסטוק המפורסמת וקיימו זוגיות מאושרת, כולל ילדים, עד מותה של ברלינגהם.
הרבה מראשוני הפסיכואנליזה שילמו מחירים קשים על מסעותיהם החלוציים בתחום החדש של חקר הנפש. הרבה מהם, בעקבות פרויד, "ציוו את גופם למדע" וחשפו בכתביהם פרטים מאוד אינטימיים (קליין, גאנטריפ, קוהוט, ובמיוחד מרגרט ליטל שסיפרה על התמוטטות פסיכוטית שעברה במהלך האנליזה אצל ויניקוט). כל אדם שעבר טיפול חייב להם תודה, ובמיוחד לשני הפנאטים המשיחיים האלה. יהי זכרם ברוך.
אוטו ראנק (1884-1939): הגיבור ששיחק את סיפור חייו
מכל תלמידי פרויד הוא אולי הכי מסקרן. הוא הלך אליו פעם כשהיה סטודנט להנדסה בן 21, עם כתב-יד של ניתוח פסיכואנליטי לאגדות-עם מרחבי העולם. הספר "המיתוס על הולדת הגיבור" הוא עד היום אבן-פינה בחקר הספרות והתרבות גם מחוץ לפסיכואנליזה. פרויד התרגש, תמך בבחור ומימן את לימודיו עד סוף הדוקטורט, הסמיך אותו כפסיכואנליטיקאי, שלח אליו מטופלים וברבות השנים העניק לו משרות ניהול והוצאה-לאור בתנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית המתפתחת. במהדורות מאוחרות של פירוש החלום מצורף שמו של ראנק לזה של פרויד. ראנק נשאר נאמן לפרויד בימי הפיצולים המפורסמים עם הפסיכולוגיות של אדלר ויונג. במפגשי החברה הפסיכואנליטית די היה שהפרופסור יוציא סיגר מהקופסה וכבר היה ראנק מוכן עם גפרור דולק. כיוון שגר לא רחוק מפרויד היה גם בן-בית אצלו, עד שמרטין פרויד הטיח פעם באביו שהוא מקדיש לראנק יותר זמן מאשר לו. כך נעשה בעצם מספר שתים בתנועה הפסיכואנליטית, מחבר פורה וחדשן הן בתחום הקליני והן ביישומי הפסיכואנליזה לחקר התרבות והאמנות.
כאן, בין פרויד וג'ונס, הוא נראה כמו ילד אבוד שתופס סלפי בין שני אנשים חשובים.
רק דבר אחד לא רצה לעשות: לעבור טיפול בעצמו כפי שמחייבת ההכשרה הפסיכואנליטית. למה? היה לו סיפור ילדות קשה עם אבא שיכור ואלים, וניכרו אצלו תנודות במצבי הרוח. ועדיין הוא התעקש להיות אנליטיקאי שלא עבר אנליזה.
אבל אחרי עשרים שנות נאמנות לפרויד החלו חילוקי הדעות לבצבץ. למה תסביך אדיפוס הוא הצומת המכרעת בחיי הנפש ולא טראומת הלידה? ואולי כדאי לקצר את האנליזה בכך שנודיע מראש למטופל על תאריך סיום בעתיד כדי שיזדרז ויעשה יותר עבודה בתת-מודע?
פרויד, שכבר חלה בסרטן, אהב מאוד את ראנק והגן על חידושיו בפני שאר חברי התנועה. אבל האיש כבר גילה את אמריקה, החל לתת שם הרצאות בהן חלק על כמה מעיקרי הפסיכואנליזה, והחליט להגר. הוא נפרד מפרויד בחמיצות והפליג מערבה. כמו חולדה הנוטשת ספינה טובעת, סינן האב הפגוע.
רק הגיע לפאריז ומיד חזר לווינה בעיצומו של משבר נפשי חריף. סליחה פרופסור, בגלל הסרטן שלך חטפתי התקף מאני ועכשיו אני בדיכאון בינלאומי. אפשר לעבור טיפול? בוודאי בני, השיב הזקן. הם החלו באנליזה מרתונית. ראנק מחלים, בישר פרויד בשמחה לשאר החברים. האפיזודה הפסיכוטית הוציאה כל כך הרבה ג'יפה מהתת-מודע שלו שזה שווה לכמה שנות אנליזה. גם ראנק כתב לכולם: אני מחלים ומבין את טעויותיי.
(אם זה נשמע לכם כמו טיהור סטאליניסטי עם וידוי פומבי של ה"בוגד," זכותכם, אבל זכרו בבקשה שהכל מעשה מתוך רצון והתבוננות עצמית.)
החלים-החלים, אבל רק יצא מהדיכאון ומיד עלה על האונייה הבאה לארה"ב, שם ייסד אסכולה חדשה. כל אדם הוא אמן בפוטנציה, אמר. אז במקום לומר שאמנים הם נוירוטיים ולחפור להם בתת-מודע ולמצוא שם כאבים וטראומות אולי פשוט תשחררו את האמן החבוי בתוך כל נוירוטי?
בתמונה השנייה הוא בכינוס בהאג בין מייסדי הפסיכואנליזה, אבּרהם, ג'ונס ופֶרֵנצי סביב הפרופסור. הכי נוגע ללב זה איך שחברו הטוב הנס זאקס מחזיק אותו. תישאר אוטו, תעמוד פה. פסיכואנליזה זה טוב, אל תברח.
בשנים הבאות כתב על הפסיכואנליזה דברים מגעילים ואיומים. היא הורגת את מה שהיא מנתחת. כך ביצע השמדת-ערך קולוסאלית למפעל חיים שלם בתקווה לפנות מקום למפעל הבא, שאותו תפס כמנוגד לפסיכואנליזה בתכלית. פרויד היה שבור. מעולם לא ראיתי אדם משתנה כך, אמר בתדהמה. בספר שפרסם בשנת-חייו האחרונה בלונדון, האיש משה ואמונת הייחוד, הביא כדוגמה מקרה של צעיר שמרד באביו המתעלל ונעשה איש רב-פעלים, אבל באמצע חייו השתלטה עליו דמות האב המת. זאקס, שנמלט גם הוא מהפלישה הנאצית, ביקר את פרויד בדרכו לארצות-הברית. זה מי שאני חושב? כן, אמר פרויד, במחזורי המאניה והדיכאון של ראנק אפשר היה לראות את אבא רוזנפלד העריץ קם מהקבר.
אני לא מבין הרבה מהתיאוריה של ראנק המאוחר. יש שם כמה חרטוטים ניו-אייג'יים הרבה לפני הניו-אייג'. אבל לחידושיו בתחום הטיפול קרה מה שקרה להרבה טענות של אדלר, יונג ושאר הפורשים מפרויד: הם מצאו דרכם חזרה לזרם המרכזי ונעשו לבשר מבשרה של הפסיכואנליזה המודרנית, שהיא הרבה יותר עשירה ופוליפונית מזו של המייסד.
גם בארה"ב היו לו כמה התקפי דיכאון אבל הוא החלים מהם והמשיך לעבוד במרץ עד סוף אוקטובר 1939. אז, רק בן 55, הלך פתאום לעולמו, שישה שבועות אחרי מות פרויד בלונדון. כל גיבור, כתב בספרו הראשון, חייב להרוג את אבא שלו. סרגון מלך אכד, אדיפוס, משה, המלט ועוד רבים אחרים. גם ראנק.
ספרי הראשון "לפני ולפנים" הושפע ממנו מאוד. חפשו בפרויקט בן יהודה.
שאנדור פֶרֵנצִי (1873-1933): האהבה מרפאת
הייתה לו המון אמפתיה לאנשים סובלים. אפילו יותר מדי. בזכותו נעשתה האמפתיה כה מרכזית בכל טיפול פסיכואנליטי. פרויד הזהיר אותו שככה אי-אפשר לעבוד. הנוירוטים האלה מתישים את הבנאדם. לכן נדרשת "גישה מתנזרת:" לא לתת להם את מה שהם רוצים. הם רוצים אבא ואימא וסקס ואין לזה סוף. רק מתוך התסכול, בטיפול שדווקא מונע את הסיפוק המבוקש, לומד האדם להכיר את הפנטזיות שלו ולהבין למה הוא רוצה כל מיני דברים ילדותיים, ולאט-לאט להתבגר.
שאנדור פֶרֵנצי, פסיכיאטר יהודי-הונגרי צעיר, נסע כמו כולם באותה תקופה להשתלם ב"בורגהלצלי" היוקרתי בשווייץ, שם הכיר את יונג, וכשהתחבר יונג אל פרויד הביא אתו כמה אנשים שלימים נעשו חלוצי הפסיכואנליזה. מקס אייטינגון, רופא יהודי מיליונר מרוסיה (בשנים האחרונות התגלו קשרים מוזרים שלו עם השירותים החשאיים של ברית-המועצות), עלה לימים לישראל והקים בה מכספו את המכון הפסיכואנליטי בירושלים. ארנסט ג'ונס ניסה להסתיר תלונות בעברו על מעשים מגונים בילדות, אבל אחרי שגילה את פרויד נעשה האפוסטול שלו בעולם הדובר אנגלית. קרל אברהם היה גאון מכל בחינה שהקים את המכון הפסיכואנליטי בברלין ומת צעיר. וכאן אנו מגיעים אל פרנצי, שנקשר אל פרויד בעוצמה מיוחדת והקים את המכון הפסיכואנליטי בבודפשט.
תחילה החזיק גם הוא בגישה המתנזרת אבל ברבות השנים הוא חש חנוק בתוכה. באותם ימים דיברה הפסיכיאטריה בעיקר על נוירוטים ופסיכוטים ומה ההבדל ביניהם. פרויד אמר שאי-אפשר לעשות פסיכואנליזה לפסיכוטים, רק ללמוד את סודות הנפש מהתת-מודע שמציף אותם בלי ביקורת. אבל כבר יונג עשה אנליזה לסכיזופרנית שהייתה בטיפולו (וגם ניצל אותה מינית) והפכה ברבות הימים לפסיכואנליטיקאית מפורסמת: סבינה שפילריין שנרצחה בסוף בידי הנאצים. והיו כל אלה שאינם פסיכוטיים אבל סובלים מהפרעות נפש עמוקות, היום קוראים לזה הפרעת אישיות גבולית או נרקיסיסטית ועוד כל מיני אבחנות, אנשים אינטליגנטיים ומתפקדים בעבודה ובלימודים אבל עם מופרעויות קשות ביחסים הבינאישיים. פֶרֵנצי החל לקבל יותר ויותר מטופלים כאלה, יוצאי-דופן בכישרונותיהם אבל מהסוג השביר שפרויד היה חושש שיתפרקו באנליזה, והחל לחפש דרכים להעמיק את הטיפול.
אוניברסיטת קלרק, 1909. בכיוון השעון: פרויד, בריל, ג'ונס, פרנצי, יונג, הול.
במרוצת השנים כתב שפע מאמרים וספרים חלוציים שצוטטו בהתלהבות ע"י פרויד, הרחיב והעמיק את המקצוע החדש והעמיד הרבה תלמידים משלו. בין לבין הלך לווינה לאנליזה של כמה שבועות אצל הפרופסור. הם כבר היו חברים ותיקים אז זה לא היה פשוט. פרויד כתב לו מראש שיהיה צורך לשמור על כמה כללים כדי להפריד בין הטיפול לחברות, למשל לא לדבר על האנליזה בזמן הארוחות וכו'. זה לא ממש עבד. פרנצי היה קצת אינפנטיל, במובן הטוב: לבבי, נוח להתלהב ודורש הרבה הרבה תשומת-לב. ברור שהביא אתו סיפור חיים קשה וילדות טראומטית. פרויד היה כבר למוד אכזבות מתלמידים מבריקים שעזבו אותו או השתגעו, והיה הרבה יותר מאופק באנליזה הזאת שהתערבבה ללא היכר עם חברות ושותפות למקצוע. הטיפול נמשך באינספור מכתבים לצד הדיונים הקליניים והתאורטיים, לאורך התכתבות עוצרת-נשימה שהתפרסמה מאז בשלושה כרכים. חיי האהבה של פרנצי היו פלונטר ענק עם מטופלת-לשעבר, וגם עם הבת שלה. בשנים הבאות הוא רצה עוד שעות אנליזה אצל הפרופסור אבל פרויד היה כבר עמוס חודשים קדימה וגם לא נלהב להיכנס שוב לתסבוכת. אחר כך החל פרויד לסבול מבעיות קרדיאליות. פרנצי חשב שזה ממקור נפשי והציע לבוא לווינה לעשות לו אנליזה. אפשר לתאר כמה התחלחל הקשיש המותש רק מהמחשבה על עוד ירידת מדרגה בקשר נטול-הגבולות הזה.
בין לבין הרחיק פרנצי יותר ויותר בניסיונות עם המטופלים הקשים שלו. חיבוקים ונשיקות למשל, כדי לחזק אותם ולמנוע מהם התרסקות כשחיטט להם עמוק מדי בנפש. פרויד התפלץ: מגע פיזי? אתה יודע לאן זה מוביל בסוף, נכון? פרנצי לקח אמריקאית גאונה ומטורללת, אליזבת סֶבֵרְן, ועשה איתה אנליזה הדדית. פעם שכבה היא על הספה ופעם הוא. כשהייתה באמריקה שלחו זה לזו לא רק מכתבים אלא גם תשדורות טלפאתיות. בכלל, פרנצי התחיל להאמין שאם אדם אוהב את היקום, היקום איכשהו מתחיל להחזיר לו אהבה.
פרנצי חולה-נפש, לחש ג'ונס באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. זו התחלה של פסיכוזה פרנואידית! הרבה שנים התחרה הוולשי הפנאטי עם חבריו על מעמד התלמיד המועדף של הפרופסור, אבל הפרופסור שלח אותו לבודפשט לעבור אנליזה דווקא אצל פרנצי, עכשיו כשפרנצי החל למתוח גבולות, עשה הסכסכן הכרוני מה שעשה קודם עם יונג וראנק: תיזהר פרופסור הם בוגדים בפסיכואנליזה! אבל פרויד היה קשור מאוד לפרנצי, במיוחד אחרי הנטישה של ראנק, וניסה להחזיק בו בכל הכוח.
ואז הלך פרנצי צעד רחוק מדי. אם מטופלים מספרים שעברו התעללות מינית בילדותם, הם כנראה עברו התעללות מינית בילדותם. מה יותר ברור מזה? כך כידוע סבר פרויד עצמו בתחילת הדרך, אבל עם השנים ראה שזה לא תמיד נכון ואז עבר אל הקיצוניות השנייה, שייחסה את הזיכרונות האלה למיניות הילדותית ולתסביך אדיפוס. כן, עניין קשה ומסובך, פנים לכאן ולכאן, קיצונים משני הצדדים, ובאמצע הרבה טרגדיות ודרכים מרוצפות כוונות טובות שהובילו לא אחת אל הגהינום. דיברתי על זה במקומות אחרים כאן באתר. לפרנצי זה נמאס והוא כתב מאמר קצר ותקיף על "בלבול השפות בין הילד למבוגר," כיום אחד מחיבורי-היסוד של הפסיכואנליזה.
שאול פערה פיה. פרויד ואחרים ניסו לשכנע את פרנצי לא להגיש את המאמר לכינוס הפסיכואנליטי שעמדו לקיים, וכמובן רמזו לו שזה בא מהבעיות הנפשיות הלא-גמורות שלו. פרנצי התעקש. בדרך לכינוס בא לבקר את פרויד. שני אנשים לא צעירים ולא בריאים, חברים כבר עשרים וחמש שנה. זו הייתה פגישה לא טובה. ביציאה הושיט פרנצי יד לפרויד. פרויד הסתובב והשאיר את היד תלויה באוויר. פרנצי יצא המום אל הרחוב ובדרך נתקל באבן ומעד. כל כך סמלי.
כשנפטר פרנצי מאנמיה ממארת פרויד היה שבור. הוא עצמו כבר התמודד עם הסרטן וכאב לו לקבור שוב ושוב תלמידים צעירים ממנו. בשנים האחרונות ראינו אותו מתרחק מאתנו, כתב בהספד עליו, הוא חיפש דרכים אחרות, הכל מתוך אמונה גדולה ואהבה.
היום אי אפשר לחשוב על הפסיכואנליזה בלי פרנצי. אצל פרויד ההעברה וההעברה-הנגדית היו מכשולים שצריך להתגבר עליהם. המטופלים אוהבים/שונאים אותי בגלל אירועים מהעבר שהם משליכים עליי ומעוררים בי רגשות מקבילים. צריך להיזהר לא להיגרר, להסביר להם מה זה העברה ולעזור להם לחפור בתת-מודע ולהגיע מחדש אל זיכרונות הילדות ומשם לחזור ולגדול. פרנצי חשב אחרת: אפשר להשתמש בהעברה-הנגדית ככלי להכיר, להבין ולאהוב את המטופל, שלפעמים גורם למטפל להרגיש במקומו את מה שהוא עצמו לא מסוגל להרגיש. זה דומה לתינוק שמסתכל דבר ראשון על אמא כשהוא רואה דבר חריג, לראות איך היא מגיבה ואיך היא מסוגלת להכיל חוויות חזקות שהוא לא יכול לעמוד בהן לבדו. ברור שהגישה הזאת חשופה עוד יותר לטעויות ובלבולים בין העולמות הנפשיים של שני הצדדים, אבל פרנצי ותלמידיו המחישו את כוחה המרפא.
המחזה הזה ליד הדלת בברגגאסה 19 שובר את הלב. כמו בטרגדיה יוונית, כל צד מאמין בצדקתו וזה ממש בנפשו, והלב יוצא אל שניהם. העובדה ששני האנשים האלה עדיין נוכחים בכל מפגש פסיכודינמי עד היום היא דוגמה חיה ל"מחלוקת לשם שמיים," ואפשר להתמכר לפנטזיה בה פוגש פרויד שוב את חברו משכבר ומושיט לו את שתי זרועותיו לחיבוק.
הוראס פרינק (1883-1936): כשהכוח משחית
"רק סכין שיודעת לפצוע יכולה לנתח" הייתה אנלוגיה ששאל פרויד מהכירורגיה, ולמרבה הצער הוא צדק לפעמים יותר מדי.
הוראס ווסטלייק פרינק היה כירורג אמריקאי שעשה הסבה לפסיכיאטריה. אחרי שפגש את פרויד בביקורו בארה"ב החליט להיות גם פסיכואנליטיקאי. הוא אפילו כתב ספר חשוב בפסיכואנליזה. ב-1921 נסע לווינה כדי לעבור אנליזה אצל המאסטר.
פרויד נקשר בחיבה אל האיש הגבוה והנאה, שבנוסף לכל מעלותיו היה גם גוי. זה היה חשוב לפרויד, שתמיד הוטרד מריבוי היהודים במקצוע. הוא הועיד את פרינק לגדולות: יו"ר החברה הפסיכואנליטית בארה"ב. הבחור כמובן שמח – ליתר דיוק: הוא היה קצת במאניה בארבעת חודשי הטיפול האינטנסיבי (שש פגישות לשבוע) בווינה, ופרויד למרבה הצער לא הריח את הסכנה. די היה במה שפרינק סיפר על ילדותו וחייו כדי להבין שמדובר במקרה קשה, לגמרי לא מתאים לטיפול חפיף של כמה חודשים.
מכאן זה הלך והתדרדר. פרינק סיפר שחיי הנישואין עם אשתו לא משהו. פרויד הבין שהוא מאוהב במטופלת שהייתה לו, אנג'לינה. לך תתחתן איתה, אמר פרויד. אבל יש לי שני ילדים קטנים, אמר פרינק. אז תשלם מזונות, אמר פרויד. ואגב תדע לך שמבפנים אתה קצת הומו. אני? נדהם פרינק, אני בכלל לא בקטע של בנים! אל תצחיק אותי, השיב הפרופסור. אתה סטרייט במודע, אבל בתת-מודע כולנו דו-מיניים. אתה יודע מה, לך תביא גם את הפציינטית שלך לטיפול (נכון, עוד עבירה אתית). קרא פרינק לאנג'לינה, שהשתטחה בצייתנות על הספה. גם היא מאוד מצאה חן בעיני פרויד: "אוצר של הלב" כינה אותה. תשמעי אמר הפרופסור ולקח שאכטה עמוקה מהסיגאר, את נשואה ליהודי מבוגר ועשיר שאת לא אוהבת. זה חיים זה? עכשיו תדעי לך שאם את לא מתחתנת עם השרינק שלך הוא בסוף יתחיל להסתכל על בחורים. זה על מצפונך. אוי ואבוי אמרה אנג'לינה, הוראס המסכן שלי! אעשה הכל בשבילו! ואל תשכחי לתרום כסף לתנועה הפסיכואנליטית, הוסיף פרויד בעדינות, זה יחזק את הקשר הזוגי. כמובן, אמרה האישה והודיעה לבעלה שחיכה לה בפאריז (ושילם על ה"טיפול" :-) ) שהיא מתגרשת ממנו. גם פרינק הודיע לאשתו שהוא והיא כבר לא. דוריס פרינק הייתה אישה נאמנה ואוהבת עד כלות. אעשה מה שיביא לך שלווה, אמרה בהכנעה, ואפילו הסכימה לצאת מניו-יורק עם שני הפעוטות כדי שכולם יחשבו שהיא זו שעזבה את בעלה. הבעל היהודי של אנג'לינה היה הרבה פחות אצילי. הוא השתולל מזעם והכין מכתב גלוי לפרסום בעיתוני ארה"ב נגד השרלטן הווינאי, אבל אז חטף סרטן ומת.
השניים חזרו לארה"ב ועברו לגור יחד. אבל פרינק המשיך להתפרק. אשתו החדשה נראתה לו לפעמים כמו גבר, ולפעמים כמו חזיר. חלפה שנה והיה ברור שיש לו הלוצינציות. פרויד הסכים לקבל אותו לטיפול לעוד שלושה חודשים (הפעם אנג'לינה שילמה). בווינה היטלטל פרינק בין מאניה לדיכאון ודמיין כל מיני דמיונות, ואפילו אצל פרויד לא שכב על הספה אלא הסתובב בחדר בזיגזגים. הוא ירד במשקל ונראה כמו שלד. ואז פתאום נעלם הדיכאון. יופי אמר פרויד, הפסיכוזה הוציאה החוצה את כל הג'יפה של התת-מודע. עכשיו מהר להתחתן והכל יהיה בסדר, כן? השניים נישאו בפאריז, עשו ירח דבש במצרים וחזרו לניו-יורק, שם נעשה פרינק נשיא החברה הפסיכואנליטית, אבל כל האנליטיקאים שם זלזלו בו וטענו שהוא רק בובה של פרויד.
אז קיבל הודעה שדוריס האוהבת והנאמנה גוססת באיזה חור נידח. הרופא לא הרשה לו להיכנס לחדרה עד שמתה. הוא בכה בלי סוף ולקח הביתה את שני הילדים לגור בבקתה ליד היער. עם הזמן התחיל לריב עם אנג'לינה ואפילו היכה אותה, והיא עזבה אותו. הוא ניסה להתאבד, התאשפז בבית-החולים של המורה שלו אדולף מאייר, שטיפל בו במסירות אך ללא הועיל, ומשם לבית חולים אחר, משם שוחרר אחרי הטבה ניכרת במצבו. אני מדלג על המכתבים בהם השיב פרויד לאנג'לינה, מגעיל עד כמה הוא לא לקח אחריות.
שנותיו האחרונות של פרינק עם הילדים עברו בשקט יחסי, הוא היה יוצא אתם לטיולים ולציד ביערות. על קיר חדרו היו שתי תמונות: של דוריס ושל פרויד. בתו, שהתבגרה בטרם-עת, טיפלה בו עד לאשפוזו עקב עוד אפיזודה מאנית ובעקבותיה דלקת-ריאות ממנה מת בגיל 53.
המסקנה נראית ברורה: פרויד היה שרלטן, מנהיג כת, אדם מסוכן.
כן, ולא.
כי מה שפרויד עשה כאן היה ההיפך הגמור מפסיכואנליזה. הוא הפר את כל הכללים עליהם הזהיר הוא עצמו בכל כתביו להקפיד: לא לקבל חברים ומכרים לטיפול, לא ליצור איתם קשרים אישיים, לא להשיב על שאלות, לא לטפל בזוג, וממש, אבל ממש-ממש, לא לתת עצות. הוא כתב לאחרים הוראות תקיפות – להיות נייטרלי, לא שיפוטי, "ראי" וכו' – אבל לעצמו התיר חריגות. בתקופה זו בחייו התפרנס בעיקר מאנליזות "לימודיות" לאנשי-מקצוע אמריקאים ששילמו יפה. בטיפולים אלה, אפשר לומר שמלבד סקס עם מטופלים (הוא איבד הרבה מהחשק המיני בגיל העמידה), נחצו כל גבולות האתיקה: היו כפי שראינו אנליזות בחברים קרובים ואפילו בבתו, ברופאה שהתמכרה לסמים, ובתלמידים מחו"ל שגרו בביתו באותה עת. כמה מטופלים-תלמידים (ראנק, רייק) קיבלו ממנו כסף ללימודיהם. היה מטופל ("איש החולדה") שהגיע מהצבא רעב ונשלח למטבח לאכול לפני הטיפול, ומטופל רוסי ("איש הזאב") שהתרושש בעקבות המהפכה בברית המועצות ופרויד ערך עבורו מגבית. בכל המקרים אלה הוא היה טוב מדי, אבהי מדי, מעורב מדי. התוצאות היו לפעמים עגומות: התאבדויות, מעשי רצח ואשפוזים. ההפקרות עברה לפעמים גם אל דור התלמידים, שטיפלו גם הם זה בזה, וגם שם זה התדרדר (מלאני קליין, ויניקוט ומסעוד חאן). כן, פסיכואנליזה זה לא משחק.
והיה עוד כתם עיוור. פרויד עצמו הודה, שנים רבות קודם לכן, שהיה קצת מאוהב (רק אפלטונית, כן?) בתלמידו השוויצרי קארל יונג, שנטש אותו לבסוף ויצר תיאוריה מתחרה. בפני יונג התוודה שהיה קצת מאוהב כמה שנים קודם (אפלטונית כמובן) בחבר קודם, רופא א.א.ג. משוגע בשם וילהלם פליס. עכשיו, בקשר האינטימי של פרויד הקשיש עם האמריקאי המרשים, בעיקר באובססיה בעניין ההומוסקסואליות, היו מאפיינים ברורים של השלכה. מכאן ואילך התמעטו חברויותיו עם גברים ובשנותיו האחרונות הקיף עצמו רק בתלמידות.
בשורה התחתונה, פרויד ממחיש את הכלל: הכוח משחית. זה התחיל מהדרישה המוצדקת שכל פסיכולוג יעבור טיפול כחלק מהכשרתו, אבל כך נוצר ניגוד עניינים מובנה בין תפקידי המורה והמטפל (תארו לעצמכם שהמנחה שלכם לדוקטורט יודע בדיוק איזה סקס היה לכם אתמול). על כך התווספה הפוליטיקה של ארגון בין-לאומי הולך ומתרחב, עם כל מאבקי העוצמה, השליטה, היוקרה – וכמובן הכסף.
אבל שלא כמו נתניהו, פרויד היה תמיד עסוק בבחינה-מחדש של דעותיו ושיטותיו, שינה ותיקן ללא הרף. עובדה שכמעט כל המטופלים תיארו אותו כגלוי-לב באופן קיצוני, מסור ואמפאתי, לפעמים יותר מדי.
לכן, ממפעל חייו של פרויד, שהתחיל ברפואה ובמחקר מעבדה, עבר לפסיכותרפיה וכתיבה, ומשם להוראה, ארגון, ביורוקרטיה וגם פוליטיקה, צמח בסופו של דבר גם מדע אמפירי של ממש, עם הבטחה גדולה לעולם המאוד חולה שלנו.
