"שלום יקירי מנחה קטנה," כתב לי חברי אסף ברטוב בשבת האחרונה, וכדרכו נקט האיש הגדול בלשון המעטה. ספרי לִפְנַי וְלִפְנִים: עיונים פסיכואנליטיים במקרא וביהדות הועלה כולו אל פרויקט בן־יהודה שהוא מייסדו.
בזה אחר זה נגללים על המסך דפי הספר לעיני מחברו, ואִתם הזיכרונות, צפים ומציפים. לא קל. מסוג סיפורי השרשרת, סיפור בתוך סיפור בתוך עוד סיפור, מעשי איוולת לצד מעשי ניסים, אפילו חשד לרצח באחד הפרקים. "אלף לילה ולילה," יאמר כל במאי קולנוע, "תסריט לא אמין."
אבל מעשה שהיה כך היה.
א.
לִפְנַי וְלִפְנִים הוציא בִּן-לילה תימהוני צעיר מאלמוניות אל אור הזרקורים. ספר מוזר, ארוך ודחוס, כתוב בשפה הנשמעת כיום ארכאית, אבל נעשה מיד רב-מכר. הרבה אנשים העידו שהקריאה בו טלטלה אותם. בכל הצניעות – זו הייתה הכוונה. הרעיון שנצנץ במוחו של בחור בן תשע-עשרה מרחובות היה שאפתני מאין כמותו.
פרויד יצר את הפסיכואנליזה כשיטת טיפול, מוצלחת לדעתי ולדעת רבים שעברו אנליזה או כל סוג של פסיכותרפיה דינמית. אבל פרויד יישם את שיטת הניתוח שלו לא רק להבנת סימפטומים נוירוטיים, הלוצינציות וחלומות. הוא פירש גם יצירות ספרות ומיתוסים, יצירות אמנות, מנהגים ואמונות דתיות, אירועים היסטוריים ובעצם כל היבט של תרבות האדם.
הכל טוב ויפה, אבל מה עם התנ"ך? איך זה שפרויד כמעט ולא עסק בו? עם כל הכבוד, הֶר פרופסור, מי זה בכלל אדיפוס, היווני המיוסר שהכל קורה לו רק בשל קללה עתיקה ובניגוד גמור לרצונו? ומיהו נרקיס, הפתי הפתטי, שמתאהב ב...השתקפות במים? מהם החנוּנים האנמיים האלה לעומת הבן-זונה המוחצן אבשלום, יפיוף שמסתפר רק פעם בשנה, ממנה את עצמו לשופט העניים, מכריז בלי בושה על רצונו לחסל את אביו ולמלוך במקומו – ולהמחשת רצינותו שוגל את עשר הנשים של אבא על הגג לעיני כל העם?
ואם כבר אבשלומים, מה פשעי שדווקא אני קיבלתי לבר-מצווה הפטרה כל כך חולנית, הושע ב', שבה מפרט הנביא, בפירוט ממש אנטומי, כמה שאימא שלנו היא סתם זונה?
די, הגיע הזמן להשכיב את עם ישראל על הספה.
ימים ולילות שקעתי בכתבי פרויד, ומשם המשכתי אל הפסיכולוגיה של האני של אנה פרויד, יחסי האובייקט של מלאני קליין ופסיכולוגיית העצמי של קוהוט, עד הפסיכואנליזה של ימינו. בין לבין ניתחתי חלומות של עצמי, לפעמים יום אחר יום. אם פרויד עשה את זה, זה טוב גם לי. זה כאב לפעמים, נורא, אבל התוצאות נראו בכל שטחי החיים. עד היום אני חייב למסע הזה את היכולת לישון היטב, לתפקד בלי התקפי דיכאון וחרדה, לסלוח ולראות את המצחיק. שנים מאוחר יותר, כשהמצב הכספי אִפשר, הלכתי גם לטיפול מסודר.
ואז, בן תשע-עשרה וקצת, התחלתי לנתח את סיפורי התנ"ך. התוצאות היו מחשמלות. אזכיר תחילה כי פרויד הראה, באנליזה האלמותית על הנובלה גראדיווה של ינסן, שחלומות המופיעים ביצירות ספרותיות דינם כחלומות אמתיים: ניתן לפענח אותם על-פי מה שהסופר מספר על החולם בימים שקדמו לחלום.
הפלא ופלא: כך היה עם חלום יעקב!
ובאמת, איך לא חשב פרויד עצמו על יעקב (שהיה, במקרה, גם שם אביו) כשכתב ב"פשר החלומות" ש"מדרגות, סולמות, ועלייה וירידה בהם הם סמלים להזדווגות"? הרי בספר בראשית זה כל כך ברור: הבחור שנפרד בבוקר מאמו בבאר-שבע, וישן באותו לילה על אימא אדמה בבית-אל, חלם חלום רטוב! רק תקשיבו למילים שאומר לו אלוהים בחלום: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. לימים יוקם בית-מקדש במקום בו חלם האיש על הסולם, ובו יביאו את מצוות המעשר שנדר כשהקיץ מהחלום. יהיה שם מזבח, אבל בלי מדרגות. למה? וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
והחלום הזה ילך אתו עוד הרבה שנים. כשיהיה רועה אצל דודו, יגרום לכבשים להתייחם למראה מקלות עם פצלות על הקליפה – סולמות בזעיר אנפין! חלק מהמקלות נלקחו מעץ לוז – שם המקום בו חלם את חלום הסולם! ומאיפה בא לו הרעיון? את זה יגלה לנשותיו בשדה: הוא חלם עוד חלום, ובו מלאך הראה לו כבשים מזדווגות: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים... ואם עוד לא ברור הקשר לחלום הסולם, יזכיר המלאך: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה.
אגב, אשתו האהובה נקראה רחל (כבשה) ואשתו הוולדנית לאה (פרה), וגם שם אמו רבקה נגזר מבקר, כמו עגל מרבק, והכוונה לפרה מלאה. הוא עצמו קיבל את ברכת אביו כשהוא עוטה פרוות גדי, ואחיו נקרא גם שֵׂעִיר = תיש. הבן שיוולד לו מרחל יזכה לכתונת עם פסים – כמו הפסים על הכבשים העקודות. גם אבא שלו ניצל משחיטה כי סבא החביב שחט כבש במקומו.
משפחה אחת, הרבה בהמות.
זו הייתה רק ההתחלה. מהתנ"ך עברתי לתלמוד ולהלכה, לאגדות חז"ל ול"זוהר" ולקבלה. היהדות, שאותה שנאתי כילד מבית דתי חוזר בשאלה, החלה להתגלות לעיניי באור אחר, מסנוור, לפעמים יפה מאוד.
ב.
מבית-הספר נשרתי בסוף כיתה י'. גם על זה סיפרתי הרבה פעמים. נדתי בין כמה עבודות, כולל עבודה כסניטר בבית-החולים "קפלן," במחלקה האורטופדית אותה ניהלו באותם ימים שני אנגלוסאקסים כריזמטיים, פרופ' צ'ארלס מלכין ז"ל וד"ר ארתור אייבלסון ז"ל, וצוות מסור של אחיות ופיזיותרפיסטיות. הם קיבלו לעבודה נער חצוף ועצלן שיצא מהם, כעבור שנתיים וחצי, באהבה ובהכרת-טובה, קצת יותר איש.
משם עברתי לעבוד כעוזר מעבדה לפקולטה לחקלאות ברחובות (פרופ' ישראל ניר ז"ל), ואחר כך במכון וייצמן (פרופ' קרל יעקב ז"ל), שם תפסתי פינה בספרייה ובה התעמקתי במשך שנים בפרויקט המוזר של פסיכואנליזה לתנ"ך. אל פרופ' שלמה גיורא שוהם, כיום בן 93, באתי עם הפרקים הראשונים. הוא התלהב וצירף אותי לחוג בין-תחומי של חוקרים וסטודנטים שהיה נפגש אחת לשבועיים. הרחבתי על התקופה הזאת בסיפור אחר כאן.
התחלתי לכתוב ספר. זמן קצר אחרי תחילת העבודה עברתי אסון. ידיד-נפש, אלי רבזין, נפטר פתאום והוא עוד נער. אולי לא במקרה עוסק חלק גדול מהספר בקשר בין תהליך האבל לחוויות דתיות. פסיכואנליטיקאי בכיר, ד"ר מיירון אייכלר, סגן הפסיכיאטר המחוזי באזור ירושלים ומנהל התחנה לבריאות הנפש בעמק רפאים, הסכים להדריך אותי בכתיבה, והייתי נוסע אליו עם הפרקים ההולכים ונכתבים. לפגישות הארוכות בינינו נלווה, באופן טבעי, גם צד טיפולי דק. אהבתי אותו מאוד. גם הוא הלך לעולמו במהלך הכתיבה. הספר מוקדש לזכרם.
כתבתי ביד – מעבדי תמלילים עוד לא היו, בוודאי לא בעברית, וגם לא מחשבים אישיים. כן, אני אחד המעטים שחוו את המעבר הייחוד הזאת: להתחיל לכתוב ספר עב-כרס בעט ונייר – ולהמשיך באמצע למעבד תמלילים. לולא המהפכה הזאת לא הייתי מצליח לסיים אותו. באותה תקופה היו רק מחשבים מוסדיים, ועיבוד התמלילים עלה עליהם רק בשנות השמונים. חדירה פיראטית, בעזרת כמה אנשים טובים, למחשבי האוניברסיטה העברית ומכון וייצמן סייעה לי להביא את הפרויקט המגלומני לידי גמר. הקדשתי לחוויית המעבר הזאת מאמר: "אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים."
מתי שהוא באמצע הכתיבה התחלתי להתעניין גם במדעי הטבע ובעיקר בפיזיקה. סיפור ארוך, לא מעט מזל וכמה אנשים נפלאים שהושיטו יד לבעל החלומות שלא סיים תיכון להיעשות פיזיקאי מוכר בתחום תורת הקוונטים.
חלפו שנים ומהעבודה הפסיכואנליטית צמח ספר שעתיד היה למלא יותר מ-500 עמודים בדפוס צפוף. עוד כמה פרופסורים נתנו לו את ברכתם – אבל כתב-היד נדחה ע"י כל הוצאות הספרים הגדולות, לפעמים אחרי שהחזיקו אותו חודשים מורטי-עצבים. חלק מהמו"לים דרשו שאשמיט את הפרק האחרון, שדן במציאות האקטואלית של אותם ימים – דיכוי הפלסטינים תחת ממשלת שמיר – ושניבא את האינתיפאדה חודשים ספורים לפני פריצתה. סירבתי.
דחייה רדפה דחייה, הייאוש השתלט. הסתכלתי סביבי. בני גילי כבר סיימו תארים והקימו משפחות, ואני לקחתי הימור כבד כששקעתי במסלול כל כך ביזארי. חבר שרצה לעודד אותי סיפר לי על גבריאל גארסיה מארקס, שהלך לדואר לשלוח למו"ל את מאה שנים של בדידות. התברר שאין לו מספיק כסף לשלוח את כל כתב-היד, אז הוא שלח רק חצי ממנו. "רק זה חסר לנו עכשיו," אמר לאשתו, "שהספר הארור יהיה גם לא טוב."
ג.
לבסוף מצאתי מו"ל, או כך לפחות חשבתי. כאן נעשה הסיפור מכוער אז אשתמש בשמות בדויים.
"דוד גולדרייך" ובנו היו מו"לים של ספרי לימוד. האב היה ישיש צנום ושתקן. הבן ישב במשרד הראשי. באותם ימים הצטרפה אליהם הגברת "ריעית גביש," שהציגה את עצמה כמומחית לשיווק. היא התלהבה מהספר ושכנעה את גולדרייך להוציא אותו. התנאי היה שאשקיע בהוצאה 5000 ש"ח, סכום עתק באותם ימים, תמורת חלקי בתמלוגים. חברי ירון מאיר ז"ל (כאן חוזרים שמות אמיתיים) הצטרף למימון. דפוס "ירום" בנווה-צדק, שהופעל ע"י שני אחים חביבים, קיבל את חוזה ההדפסה.
ואז, כשגיליונות הדפוס כבר היו מוכנים, הודיעו לי המו"לים שהספר אינו רווחי ואין בכוונתם להוציא אותו. פשוט כך.
שנת 1987, ואני הייתי במצב עלוב מאין כמותו. עוד מעט בן שלושים, עדיין גר אצל ההורים, לא לומד, לא ממש עובד, לא מתחתן. את כל יהבו שם על עבודה אזוטרית בה השקיע כעשור מחייו, ועתה היא עומדת לרדת לטמיון.
כעבור כמה ימים ראיתי בפסאז' השק"ם ברחובות שלט: עו"ד אלי צווייג. דפיקה על הדלת. "יבוא." איש בן-גילי, קטן-קומה כמוני, היה לבדו במשרד קטן.
מה שייך פסיכולוגיה לתנ"ך? שאל האדבוקט טוב-הלב. וחסר לך גם צרות עם החרדים?
נתתי לו את המסמכים.
תראה מצבך לא קל, אמר. החוזה הזה גרוע, נותן להם חלק בזכויות, והם יכולים עכשיו להתיש אותך במשך שנים. להם כהוצאה יש זמן, לך כמחבר אין. אני מוציא מכתב התראה, אבל כדאי לך להיות מוכן לפשרה כואבת אם אתה רוצה את הזכויות חזרה.
ד.
קיץ, ואני מתרוצץ הלוך-ושוב עד אפיסת כוחות, באוטובוסים איטיים בין תל-אביב ורחובות, בניסיון להציל את רכושי.
לא הרחק מהתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, במבנה קטן ליד תחנת החשמל, שכן באותם ימים מחלק ההונאה של משטרת ישראל. מה יש להפסיד, נכנסתי והראיתי לשוטרת את המסמכים. היא לקחה אותם למשרד פנימי וחזרה בהבעת צער. הראיתי את זה לראש היחידה, אמרה. אין כאן פלילים. אם זו לדעתך הפרת חוזה תוכל לתבוע רק במישור האזרחי.
הצצתי בשלט שעל דלת משרד מפקד מחלק ההונאות, אליו הוביל גרם מדרגות קטן: סנ"צ ירחמיאל הלפרין. השם היה אז מוכר מאוד מהתקשורת. הוא עמד בראש כמה חקירות שחיתות שזעזעו את הציבור באותם ימים. לפני שהספיקה לעצור בי, שעטתי במעלה המדרגות והקשתי בדלת.
"כן."
הקצין עטור-הדרגות מאחורי השולחן היה גבר נאה, עיניים גדולות של מי שתוכו כברו. השם הייחודי, וגם משהו בפנים הקצת ילדותיות, אמרו לי שהוא היה בעברו תלמיד ישיבה.
"סגן-ניצב," פצחתי בנאום חיי, "אני מבין שאין במקרה שלי עילה לחקירה פלילית. אני מבין שאצטרך מעכשיו לחפש עורכי-דין ולהיגרר שנים על שנים מול הוצאה מבוססת, כשגם כספי וגם כתב-היד שעליו עבדתי עשר שנים הם בני-ערובה בידם. אבל הנה מה המשטרה יכולה לעשות למען אזרח חלש ומרוסק: בבקשה, תרשמו את התלונה! אדוני בוודאי יסכים אתי שאהיה במצב הרבה יותר טוב עם מסמך כזה ביד, גם אם לא תיפתח חקירה? אפשר לבקש ממשטרת ישראל שתעשה את המעט הזה לאדם במצבי?!"
קול אוושה חזקה נלווה לדבריי, הניירות שהחזקתי התנופפו בידיי הנסערות.
זוג עיני תכלת ננעץ בי במבט בוחן.
"תרשמי לו תלונה," אמר לשוטרת שבאה בעקבותיי, "ו... תעשי את זה משמעותי."
עם המסמך היקר חשתי אל משרד ההוצאה. עוד נאום, לא נאום חיי אבל חזק. "הא יא גנב!" נבחתי. "חקירה פלילית, אתה שומע? פלי-לית! מחלק ההונאות של משטרת ישראל! את הפרנסה של הזקן האומלל הזה" – הצבעתי במחוות חמלה דרמטית לעבר שולחנו של גולדרייך האב – "את כל זה אתה הולך עכשיו לחרב חתיכת נוכל! מפעל-חיים של האבא שלך! כן, אתה והפוסטמה שהכנסת לכאן!"
שאול תחתיות נפערה. "תסתלייק מכאן פושייע אחד!" צרח "הזקן האומלל" לעיני משוררת חיוורת. "תעוף לי מהעיניים יא זבל!" נהם ה"גנב" והתרומם מהשולחן. מחדרה של "הפוסטמה" נשמעה מבפנים נעילת מפתח. זרקתי לו את העותק ויצאתי בטריקה אדירה, שלוותה בגניחת עץ מתעקם ונשורת טיח. גולדרייך ג'וניור נאבק בזעם לפתוח מחדש את הדלת לפני ששיגר אחריי שאגה אל הרחוב: "אתה עוד תשלם על זה ביוקר!"
באותו ערב צלצל צווייג (כיום עו"ד ויועץ מצליח). הם מציעים להחזיר שני שליש מההשקעה שלך ואת כל הזכויות. תשמע לי תיקח.
חזרתי אל המדפיסים. תראו חברים אי אפשר להכריח את הגנבים האלה לסיים את ההוצאה-לאור. אני נדפקתי ואתם נדפקתם. הנה הכסף שיש לי. מה דעתכם שנהיה יחד מו"לים ונוציא בעצמנו את הספר ונתחלק ברווחים?
בשמחה אמרו האחים יעקב ומשה יוחנן והגיסה הנחמדה ריקי (שפתחו לימים מסעדה סינית). בוא נעשה חוזה. תחתום פה ופה ופה ותכיר את המעצבת הגרפית שלנו אוסנת בוקשטיין.
כך מצאתי את עצמי מגיע מדי יום לבית פרטי ישן בנווה-צדק לעבוד מבוקר עד ערב על הפקת ספר פרטיזנית תחת אילוצי תקציב בלתי-אפשריים, כשהסופר משמש גם נער-שליחויות. היחסים שהתפתחו תחת אותה קורת-גג היו די פרוורטיים: צעקות, קללות ובדיחות סקסיסטיות מבוקר עד ערב, וגם הגרפיקאית העצבנית ידעה לפתוח ג'ורה: "היי קַרצִיצוּר גם אתה כבר פה?" אבל בארוחות הצהריים והפסקות הקפה היה אפשר לחוש גם באהבה בתוך הקבוצה המוזרה.
הפקת הספר הסתעפה. פעמיים חלפתי על פני פיגועים בתל-אביב בנסיעות לנווה-צדק וכך הפסיד הספר הזדמנות להיות רב-מכר בינלאומי של מחבר בר-מינן. האחים שלחו אותי אל כריכיית ספרא בשדרות הר-ציון בתל-אביב, שם קיבלתי לראשונה הצעה מזונה ליד חדר המדרגות. מסכנה היא הייתה פעם בחור, אמר לי מתקן האופניים ממול.
הגימור יצא נהדר. כעבור שנים, לא אחר מאשר פרופ' שמעון זנדהאוז (ג'וֹגוּל) המיתולוגי החמיא לאוסנת על עיצוב העטיפה.
את לוחות הדפוס (שנות השמונים, כן?) הכינו בבית-מלאכה בשכונת התקווה. האחים שלחו אותי לקחת אותם משם ולהעבירם לדפוס "שלגי" בנווה שאנן, המקום ממנו יצאו ספרי ביל קרטר ופטריק קים. בקושי מצאתי את המקום בתוך חצר אחורית. שלום אני מדפוס ירום, אמרתי, שלחו אותי לקבל את הלוחות. הנה הם פה, אמר לי התימני החרומף וכיבד אותי בפיתה עם חציל ופחית שוופס. לוחות מתכת דקים ומבריקים נשענו על קיר בפינה, ומהם נשקפו זה לצד זה כל עמודי הספר. הבאת עגלה? לא, אמרתי, באתי באוטובוס. עם הפלטות האלה לא יתנו לי לעלות. אתה יודע אם דפוס שלגי זה במרחק הליכה מכאן?
מרחק הליכה? כן, וואחד הליכה. תלך כל הזמן ישר-ישר, תמשיך שמה מעבר לגשר, ושמה תשאל איפה זה רחוב לבנדה 23.
יצאתי עם כעשרה לוחות אלומיניום מרובעים, בערך מטר וחצי, לא כבדים במיוחד אבל גדולים. זוכרים את הגשר הישן מעל האיילון בין שכונת התקווה לנווה שאנן? מכירים את שמשון של גוסטב דורה נושא את שערי עזה? חברו את שתי התמונות לצִפלון נוטף-זיעה הולך לאטו משכונת התקווה מערבה, עמוס מפעל-חייו על גבו. בדרך ליוו אותי סלסולי התימני: "אתה חונן לאדם דעת – ולחמור מרדעת."
ה.
"ישתבח שמו" כמו שהיו אומרות החברות של אמא ז"ל. אלף ספרים חדשים, מהדורה ראשונה, הגיעו ארוזים בקופסאות לדפוס ירום. מכאן החלו להתרחש נסים.
חזרתי באותו יום הביתה והנה מכתב מארצות-הברית. פרופ' גדעון כרמי ז"ל, שעשה יחד עם יקיר אהרונוב את הדוקטורט אצל דייויד בוהם, היה פיזיקאי שעבר למחלקה להוראת המדעים באוניברסיטה העברית והתעסק בפרויקט מהפכני להקניית מושגים לגיל הרך. הוא שמע עליי מירון מאיר והתלהב. כמה חודשים קודם הקים מרכז מדעי באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. במרכז זה ארגן כינוס בינלאומי בתורת הקוונטים, אליו הזמין את השמות הבולטים ביותר בתחום – וגם את האלמוני התימהוני מרחובות. הייתי בטוח שזו טעות או מתיחה. צלצלתי בערב אל המספר שעל המכתב. "Dean's office, good morning," ענה הקול. בוא'נה זה אמיתי. התחלתי להתכונן לנסיעה שעתידה הייתה לקבוע את גורלי.
ד"ר אהרן אביבי ממכון וייצמן, לימים פרופסור באוניברסיטת חיפה, נעשה חברי באותם ימים. נתתי לו את אחד העותקים הראשונים של לִפְנַי וְלִפְנִים. הוא צלצל לעיתונאים והציע להם למהר ולראיין אותי. בין העיתונאים היה שדרן הטלוויזיה המיתולוגי רם עברון ז"ל, מנהל משכן המוזיקה בירושלים, איש מלומד, אליטיסטי, שנון, יותר משמץ של יהירות, ולא בלי כיסוי. באותם ימים הנחה תכנית טלוויזיה יוקרתית בשם "זה הזמן" אליה נהג להזמין שלושה מרואיינים בכל פעם. ישראל וינר יבדל"א היה המפיק. השניים החליטו להקדיש תכנית שלמה לכוכב החדש בשמי השמאל הישראלי.
"אורחנו הערב," אמר רם למצלמות בקולו הרדיופוני הדרמטי, "כתב ספר ובו ניתח באופן פסיכואנליטי את התנ"ך ואת מקורות היהדות. בימים אלה הוא מתכונן לנסיעה לארצות הברית לכנס בינלאומי בו יציג תיאוריה חדשה בתורת הקוונטים, החולקת בין השאר על תורתו של אלברט איינשטיין. והשאלה הראשונה שלי אליך, אבשלום אליצור, היא: מה ההשכלה שלך?"
"עשר שנות לימוד," גיחך המרואיין בג'ינס וסנדלים, והריאיון יצא לדרך. שפכתי אש וגופרית במידה שווה על בן גוריון והרב כהנא. ההקלטה הסתיימה בקרשצ'נדו של אזהרות לעתיד המדינה.
השניים אמרו לי שהריאיון ישודר בקרוב. הוא לא שודר. רק ערוץ טלוויזיה אחד היה אז בארץ, כבלים טרם היו, והטלוויזיה נכנסה לשביתה הארוכה בתולדותיה. החלו דיבורים על הקמת ערוץ חילופי.
נסעתי אם כן בפעם הראשונה בחיי לחו"ל. בתמונות מהכינוס נראים גדעון כרמי ז"ל, דייוויד בוהם, רוג'ר פנרוז (לימים חתן פרס נובל, שעשה לנו פרגון גדול בספרו) ברנאר דספאנייה ועוד כמה דמויות מובילות בתורת הקוונטים (יקיר אהרונוב יצא לטיול בחורשה), וביניהם אסיאתי קטן עם שפם בתולי מגחך מתוך מעיל טוויד ישן של אבא שלו.
מייל הגיע אליי בוקר אחד מישראל. ד"ר ראובן הילר, ידיד יקר עד היום. אתה יושב? כתב באנגלית, ומיד שמעתי את צחוקו המצלצל מעבר לאוקיאנוס. תשב תשב. הערב נגמרה השביתה בטלוויזיה אחרי כמה חודשים, והקרינו ראיון של רם עברון אתך. גדול! אמרת על האוניברסיטאות שהם חנטריש. גדול! רם עברון ציטט מהספר שניבאת שהפלסטינים הולכים להתקומם [האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר]. גדול! ואז הרבצת חיקוי של מה שאמר לך גרשום שולם. גדול!
חזרתי ארצה לא אלמוני.
ו.
לצערי יש עוד פרק לסאגה הזאת, רע, אפל. גם אני לא יוצא ממנו טוב.
שני הנסים שקרו לי באותה שנה – הוצאת הספר וההזמנה לכנס המדעי – קרו כאמור רק בזכות בחור ירושלמי צעיר ממני בשנה, אינטליגנטי להפליא, נדיב ודי מוזר. ירון מאיר הקים את שירות השידוכים הממוחשב הראשון בארץ. הרבה זוגות התחתנו בעזרתו, וכינו אותו "ירון מאיר בעל הנס." מתישהו בשנות השמונים נפגשנו, והוא הפך לחבר מעריץ שלי. הוא עבר על הלפני ולפנים והעיר אינספור הערות, השתתף בהשקעה הכספית בהוצאת הספר והיה מעורב אפילו בשלבים הטכניים. ירון הוא גם זה שתיווך ביני לבין גדעון כרמי ז"ל והביא לנסיעתי לפילדלפיה, ובעקיפין גם לדוקטורט עם יקיר. יש בוודאי הרבה אנשים עם רעיונות טובים ואפילו גאוניים שלא הצליחו להביא אותם לידי מימוש, ולעולם לא נדע עליהם. אני כבר הייתי קרוב מאוד לסיום כזה. ספק אם הייתי עושה את שני הזינוקים בלעדיו.
תמים היה ירון, עד לפתיות, האמין בתורות רוחניות אזוטריות ותיאוריות קונספירציה בענייני מדע ובריאות, עליהן היה מסוגל להתווכח באובססיביות מתישה. רבים ניצלו את תמימותו, וגם אני לא מחיתי כשעשה לפעמים למעני יותר ממה שהיה צריך. הוא עבר אצלי פסיכואנליזה חובבנית. כן, היינו אז צעירים ונלהבים ומדי פעם הייתי מציע לחבר לשכב על ספה מאולתרת כמו בימים הראשונים של המקצוע בווינה. המצב הזה, שאדם יודע את כל מחשבותיו הכי אינטימיות של חברו, הוא פתח לניצול-לרעה. אני מאמין שלא השתמשתי בו יותר מדי. בת-זוגו באותם ימים לא סבלה אותי, בצדק מבחינתה. ירון סייע לי אם כן בהוצאת הספר, וכמובן שחלקנו גם אתו ברווחים.
כמה שנים נמשכה החברות האמיצה הזאת. אבל ככל שהתקדמתי מאז הופעת הספר והדוקטורט, נחלש הקשר עד למיילים בודדים. במייל האחרון ממנו הוא נוזף בי על שאיני מוכן להאמין שמגפת האיידס היא קונספירציה.
ב-2009 הגיש לאוניברסיטה העברית את הדוקטורט שלו. כעבור כמה חודשים, זמן לא רב לפני יום-הולדתו החמישים, חש ברע ונפטר באמבולנס לדרך לבית החולים.
לי נודע על האסון, לבושתי, רק באיחור של כ-12 שנה. מעט חקירה ודרישה העלתה ששום דבר לא היה טבעי בנסיבות המוות ההוא, לא במה שקדם לו ובמה שאירע אחריו. הגשתי למשטרה תלונה מפורטת ואני ממתין. חוב נותר לי לברר מה קרה באותו יום שחור. אודה לכל מי שהכיר את ירון ויוכל לספר לי עליו.
ז.
לִפְנַי וְלִפְנִים פורסם מאז גם בכמה מאמרים נפרדים, בשפה פשוטה ומדויקת יותר, וכן בכמה הרצאות ביוטיוב. תוכלו למצוא אותם כאן במדורים השונים.
נער הייתי וגם זקנתי ואני איתן בדעתי שהפסיכואנליזה והתורות הנובעות ממנה נתנו לאנושות מתנה גאונית, בדומה לגאונות החיסון הפעיל נגד הפוליו: כמו שניתן להדביק אנשים במחלה ע"י העברת הטפיל, כך ניתן להדביקם בחיסון ע"י הזרקת טפיל מוחלש שיעבור מאדם לאדם ויחסן מאליו את האוכלוסייה. יש ראיות לכך שאדם שעבר טיפול פסיכולוגי מסייע בבלי-דעת גם לבריאותם הנפשית של הסובבים אותו. לפיכך, חברה עם מידה גדולה של מודעות עצמית, אפילו אם רק מעטים בתוכה עברו טיפול, היא חברה חסינה יותר מפני טוטליטאריות, פאשיזם ושנאת הזר. אז ראו בבקשה את הספר הזה כמו חיבוק או נשיקה בחיסון הפעיל של סייבין, וחינמי כמו החיסון הסביל של סאלק.
