קן קוקייה בישראל

אלה צילומים קצרים כי אחד מאנשי מושב ערוגות הבחין בזר הנכנס לחצר לא-לו ויצא אל הרחוב לנעוץ בו מבט מנומס אבל תקיף שיבהיר לו שעוקבים אחריו. מלמלתי דברי התנצלות והוספתי עוד צילום. ואז הבהירה לי עוד משפחה כי אני לא רצוי. זה זוג עורבים שמגדל גוזל קוקייה מצויצת. וכשאני מתקרב לצלם תחת עינו הפקוחה של השכן החשדן הם עושים מעליי מטס איוּם. רק הפסקתי לצלם והנה הופיע עורב שלישי, מן הסתם הגוזל האמתי שגודל יחד עם הפרזיט. היי עזוב את אח שלי!

(רציתי גם לצלם את המושבניק נשוא-הפנים אבל יש לי הרגשה שהוא לא היה רואה את זה בעין יפה.)

מה גורם לציפור כל כך אינטליגנטית לאמץ במסירות כזאת את הטפיל השודד מגוזליו האמיתיים את מזונם ולפעמים אפילו את חייהם?

ושאלה כללית יותר בנוגע לטפילות: ככל שאסטרטגיית הרבייה של הקוקייה היא מוצלחת, איך קרה שהיא לא הכחידה את כל מיני הציפורים עליה היא נטפלת? מה הם מנגנוני האיזון השומרים על הטפיל והנטפל?

אז בואו ניענה להזמנת מחברו האלמוני של השיר הישן:

אֵצֵא לִי אֶל הַיַּעַר
לִרְאוֹת אֶת הַקּוּקִית.
וַיַּעַן קוֹל מִיַּעַר:
הֵן זוֹהִי הַקּוּקִית!
קוּקוּ! קוּקוּ!
הֵן זוֹהִי הַקּוּקִית!

א.

נתחיל בהבחנה בין סוגי הגזלניות. הקוקייה שאני ראיתי היא קוקייה מצויצת (Clamator glandarius), שמטפילה כמה מיני העורבים באגן הים התיכון. הקוקייה מהמין הזה היא "טפיל לא-מפַנֵה," כלומר גוזליה אינם משליכים את גוזלי המארח מהקן, אלא מתקיימים לצידם. המצויצת הזאת היא אם כן מלאך לעומת דודניתה, הקוקייה האירופית, (Cuculus canorus) שהיא מין "מפַנה," ובשפה פחות עדינה: הגוזל שלה מחסל בדם קר את כל מי שנמצא בקן. כבר השיטה הראשונה מעלה שאלה חריפה, שתתחדד בהמשך כשנגלה שמדובר לפעמים ביותר מגוזל טפיל אחד: למה בכלל לבזבז כוחות ומזון על גוזל זר? מה ההיגיון האבולוציוני בכך? וכמובן שהשאלה תתחדד כשמדובר במקרה השני: למה לטפל בגוזל זר שרצח זה עתה את כל צאצאיך?

נפתח אם כן בקטלנית האירופית ואחר-כך נלמד על הטפילה המצויצת.

ב.

זה מחזה מבעית שניתן לראות רבים כמותו ביוטיוב: גוזל בוקע מהביצה, ואז, עדיין עיוור וחסר-ישע, זוחל אל מתחת לביצים או לגוזלים שסביבו – ובתנועה מהירה משליך אותם אל מחוץ לקן. גוזלי קוקייה אירופית תועדו גם בארץ. ראו למשל צילום זה של צפר ישראלי בן 17, יגל ימין: מדברון קטן מטפל בגוזל קוקייה כל כך גדול ממנו עד ש"אבא" צריך לשבת מעליו כדי להאכילו. ברגע מסוים תוכלו לראות את היצור המגודל אפילו מחטיף ל"אבא" נקירה היוצא להביא לו עוד אוכל. יאללה תזדרז!

לשיטת הטפילות הטוטלית הזאת יש סיבה ברורה: הקוקייה האירופאית מטפילה קנים של ציפורים קטנות ממנה בהרבה, כך שהגוזל יזדקק לכל המזון של 4-5 גוזלים טבעיים. אינספור מחקרים כבר עסקו ב"עבודת המטה" לקראת מבצע ההשתלטות הזה. איך, למשל, מתאימה הקוקייה את צבע ביציה לצבע הפונדקאי? בעניין זה התנהל כנראה מרוץ חימוש בין הצדדים: מיני הציפורים הפונדקאיות פיתחו צבעי ביצה ייחודיים, והשליכו מהקן ביצה שנראתה שונה, כפי שאפשר לראות אותן עושות מדי-פעם גם כיום. זו, כנראה, אחת הסיבות לשלל הצבעים והדגמים של ביצי ציפורים שונות, שנועדו לאפשר לכל מין להבדיל בין הביצים שלו לביצה זרה. ניתן להיווכח במגוון הצבעים ממדריך השדה האמריקאי הזה:

מה אם כן עשו הקוקיות כדי להתאים את צבע הביצה? הן פיתחו כמה גֶנים לצבעים שונים (העוברים בין הנקבות בלבד, מאם אל בת), וכך מטילה כל נקבה ביצים בצבע הנכון בקן של המין המתאים. לכך נוספה "דגירה פנימית," כלומר השהיית הביצה המופרית בגוף האם, כדי להטיל ביצה שתקדים לבקוע לפני האחרים.

השאלה אם כן חוזרת: איך זה שהאבולוציה, שפיתחה בבעלי-הכנף אינספור אינסטינקטים כל כך חכמים ויעילים של נדידה, חיפוש מזון, בניית קנים ורבייה, לא יצרה בציפור אינסטינקט שיאפשר לה לזהות מתי הוטל או בקע בקן טפיל קטלני, ואז, אם לא להשליך אותו החוצה לפני שקטל את הצאצאים החוקיים, פשוט להפקיר אותו למות ברעב ולבנות קן חדש?

ג.

לשאלה זו הקדישו שנות מחקר רבות סולר וחבריו. ב-1990 הם פרסמו ב-Nature את העבודה הראשונה שמיפתה את ההגנות של עקעקים (עורבי נחלים) נגד טפילות הקוקייה המצויצת. הם הראו שעקעקים מפתחים יכולת זיהוי ודחיית ביצים זרות רק אם הם חולקים עם הקוקייה סביבת מחייה במשך דורות רבים. לעומדת זאת, עקעקים מאזורים שטרם פגשו את הטפיל אינם דוחים ביצה זרה. ב-1998 פיתחו המחברים את מה שכינו "השערת מירוץ החימוש הלא-רציף" (intermittent arms race hypothesis). זה מין זיגזג אבולוציוני:

א. הטפיל מגיע לאזור,

ב. ההגנות מתפתחות,

ג. ההצלחה של הטפיל יורדת והוא נעלם מקומית,

ד. ההגנות מתפוגגות (כי הן עלות בלי תועלת),

ה. הטפיל חוזר, וחוזר-חלילה.

זו אם כן תשובה ראשונה לשאלה למה אין הגנה מושלמת: היא אינה יציבה כשהסכנה באה והולכת.

ב-1995 פרסמו סולר וחב' מאמר בכתב-העת Evolution ובו תשובה דרמטית יותר: השערת ה"פרוטקשן." בניסויים מבוקרים הם הוציאו את ביצת הקוקייה מקנים מטופלים והראו שקנים שמהם הוצאה הביצה נטרפו בקצב גבוה משמעותית מקנים שבהם נשארה הביצה. של מי העבודה? כמובן: הקוקייה! עכשיו אין לפונדקאי המסכן ברירה אלא לנסות להספיק לבנות עוד קן – ולתת לרוצחת הזדמנות שנייה.

מרתק – אבל לא בטוח שעומד בביקורת הניסוי החוזר. התפרסמו מאמרים שחזרו על הניסוי ולא קיבלו את התוצאה הזאת.

לוותר? לא, כי אישוש נוסף הגיע מזוג ציפורים אחר של טפיל ופונדקאי. הובר ורובינסון פרסמו ב-2007 בכתב-העת היוקרתי PNAS מחקר על השחרורית חומת הראש (Molothrus ater), ציפור קטנה אבל גם היא טפילית דגירה. הקורבן שלה הוא סִבְּכִי, עוד ציפור קטנה וחמודה שצריך להרוג את כל גוזליה כדי שתוכל לגדל גוזל שחרורית אחד. גם בזוג הזה של טפיל ופונדקאי התגלתה שיטת הפרוטקשן: כדאי לך לגדל לי גוזל אחד במחיר חיי גוזליך בתטולה הראשונה, ואחר כך לבנות שוב קן ולגדל בו עוד תטולה בלי הפרעה. לא מסכים? לא תגדל השנה שום גוזלים, לא שלי ולא שלך.

ד.

נחזור לזוג הראשון שלנו ביחסו טפיל-נטפל: הקוקייה המצויצת והעורב האפור. גוזלי המצויצת לא משליכים מהקן את אחיהם החורגים ורק מתקרצצים על המזון שמביאים להם אבא ואמא. גם כאן יש לנו חוקר ישראלי מצוין, צלם הטבע הוותיק יורם שפירר, שבנו תומר ז"ל נרצח בטבח אוקטובר. מאז היותו בן 13 בקיבוץ ניצנים הוא חוקר את הצמד הזה ומביא תצפיות מאלפות.

הפתעה ראשונה: ביצי הקוקייה המצויצת שונות מעט, בגודל ובצורה, מביצי העורב! מה מונע ממנו אם כן מלסלק אותן מבעוד מועד? לעומת זאת, הגוזל שבקע פוער לוע דומה מאוד ללוע גוזל העורב וגם משמיע קריאת תחנונים דומה. לכאורה עכשיו מאוחר מדי, אבל תוך כמה ימים נעשה הטפיל גדול יותר מאחיו הבוגרים וגם נוצותיו שונות – ועדיין אין ההורים המאמצים מסלקים אותו. בשלב מסוים כבר מתעופף הפרחון הפולש סביב הקן ומבקש מזון בעוד "אחיו" הגוזלים עדיין מרותקים לקן. זה שלב שבו כל קוקייה בוגרת תותקף ע"י העורבים – אבל לא ה"צאצא"!

והפתעה נוספת: במקרים רבים מדובר ביותר מביצת קוקייה אחת. היו מקרים שבהם עורבים גידלו, לצד גוזליהם, שלושה גוזלי קוקיה! לא ברור אם כולם מאותה אם.

בכך הכל זה נראה מאוד משתלם: קוקייה מצויצת אחת יכולה להטיל בעונת קינון אחת עד כשלושים ביצים בכל מיני קינים וממשיכה בדרכה שמחה וטובת לב. לעומתה, העורב, שצריך להשקיע גם בבניית קן וגידול גוזלים, מטיל בקן אחד רק ארבע עד שש ביצים בעונה.

ומנגד שבה ועומדת העובדה הפשוטה: למרות מה שנראה כאסטרטגיית רבייה מוצלחת, אף אחד ממיני העורבים המשמשים פונדקאים לקוקייה לא נכחד. ברור אם כן שיש כאן מערכת מורכבת של איזונים ובלמים.

ה.

מה אומר המחקר? קנסטארי וחבריה פרסמו ב-Science- מעקב של 16 שנים אחרי אוכלוסיית עורבים אפורים באזור לאון בצפון ספרד. הם הראו שעורבים אפורים יכולים להפיק תועלת מהטפילות של הקוקייה המצויצת: קני עורבים מטופלים סבלו מקצב טריפה נמוך יותר בשל הפרשה דוחה שמייצרים גוזלי הקוקייה. כשמטרידים את גוזל הקוקייה, הוא מפריש לשלשת דביקה עם צחנה שמקלקלת לטורף את התיאבון. הלכו רודר וחב' ב-2014, ובדקו את ההרכב הכימי של הלשלשת: תערובת של חומצות, חומרים גופריתיים ואינדולים – משהו כמו ריח גווייה רקובה עם צואת חתול. בניסויים על הלשלשת הזאת היא הרחיקה יפה חתולי בר, ניצים, נחשים, ואפילו עורבים ממינים אחרים שטורפים את קני העורב האפור. יעיל מאוד! אם כן, לא פרזיטיות אלא סוג של סימביוזה?

אה... זה לא כל כך פשוט. זוכרים את סולר וחב' מהשערת הפרוטקשן? הם היו צריכים להיות הכי שמחים מהתוצאה הזאת, אבל שמחה לחוד ומחקר לחוד. ב-2017 הם פרסמו ב-PLOS One תשובה מאכזבת: באוכלוסייה אחרת בדרום ספרד לא נמצא שום אפקט אנטי-טריפתי לגוזלי הקוקייה המצויצת, לא בעקעקים ולא בעורבים.

ראיתם דבר כזה שאדם מודיע שמחקר שלו לא אישש היפותזה שלו עצמו? כן, ככה זה במדע.

קנסטארי ובאליונה הגיבו מיד באותו גיליון. התוצאות אינן סותרות בהכרח אלא משקפות שונות גיאוגרפית בתנאים האקולוגיים: קהילות טורפים שונות, צפיפות שונה ואקלים שונה. באזור לאון יש זאבים, חתולי בר, וקהילת ניצים אגרסיבית; בדרום ספרד הסביבה האקולוגית הרבה פחות עוינת. ההפרשה הדוחה לא תהיה אפקטיבית באותה מידה אם הטורפים העיקריים לא מסתמכים על חוש הריח, או אם הסיכון הסביבתי לקנים נמוך מלכתחילה.

זאת הנקודה שבה הספרות התכנסה לפרדיגמה שגוזרת מהמסגרת הרחבה יותר של ג'ון תומפסון: Geographic Mosaic Theory of Coevolution. הרעיון: אינטראקציות בין מינים אינן בעלות תוצאה אחת אחידה ברחבי הטווח הגיאוגרפי שלהן. יש "נקודות חמות" שבהן הסלקציה ההדדית חזקה, ויש "נקודות קרות" שבהן היא רפויה. גם הסימן עצמו של האינטראקציה – חיובי או שלילי – יכול להפוך באזורים שונים. כך שהמערכת עורב-קוקייה אינה "פרזיטית" או "מוטואליסטית" באופן מהותי אלא תלוית-הקשר.

המודל המתמטי הראשון של קו-אבולוציית המוזאיקה, שפורסם בידי לואו, ז'אנג וחב', מאשר את התמונה: בהינתן לחץ טריפה משתנה, התוצאה של מערכת עורב-קוקייה-חתול צפויה להתנודד שנתית בין טפילות להדדיות. במילים אחרות, באותה אוכלוסייה ובאותו דור, אם השנה הייתה שנת טורפים, הקוקייה הביאה תועלת; ואם השנה הייתה שקטה, יצאת פראייר.

גם סולר וסולר 2007 הראו שרמת ההגנה נגד הקוקייה האירופאית באוכלוסיות שונות של עקעקים באירופה תלויה בלחצי הסלקציה הנובעים מטפילות ובזרימת גנים בין אוכלוסיות. בקיצור: ככל שיש יותר טורפים – יורד כושרו של העורב לזהות ביצים זרות בקן!

סוגי היחסים הסימביוטיים לפי ויקיפדיה

ו.

גם תופעת התטולה המרובה נחקרה ביסודיות. מוסקאט וחב' הראו תופעה מפתיעה: פונדקאים דוחים ביצים פחות בקנים עם טפילות מרובה מאשר בקנים עם טפיל יחיד, וטפילות מרובה הכפילה את התפוקה הרבייתית של הקוקייה לכל קן מארח בהשוואה לטפילות יחידה. המנגנון: זיהוי הביצה הזרה אצל קני הסוף הוא לפי אי-ההתאמה (discordance): ביצה זרה יחידה בולטת פחות משתיים או שלוש. אפשר אם כן להבין למה ויתרה הקוקייה המצויצת על שיטת הטפילות הקטלנית של קרובתה האירופאית – אחרת היו גוזלי הקוקייה משליכים החוצה זה את זה. עובדה זו תומכת גם בהשערת ההפרשה הדוחה: שני גוזלים טפילים מעלים סירחון לשלשת כפול המרחיק טורפים מהקן.

התמונה המתקבלת היא אם כן מעורבת: אותה אינטראקציה, באותו זוג טפיל-פונדקאי, יכולה להיות פרזיטית באוקטובר ומוטואליסטית במאי, אנטגוניסטית בצפון וסימביוטית בדרום. הסלקציה נעה. ההגנות מתפתחות באוכלוסיות שמהוות נקודות חמות ומתפוגגות באוכלוסיות שמהוות נקודות קרות. זרימת הגנים בין האוכלוסיות מטשטשת את האות.

ז.

קונברגנציה (התכנסות) היא תופעה ידועה באבולוציה שבה מופיע אותו שכלול במינים שונים של יצורים. גם ההמצאה הגאונית של טפילות-הדגירה התפתחה באופן בלתי-תלוי במיני ציפורים אחרות כמו כמה מיני ברווזים (זוכרים את אנדרסן?) ובשחרורית חומת-הראש שהזכרנו לעיל, שגם היא נוהגת בשיטת הפרוטקשן, כלומר מחרבת את הקן של מי שדחה את ביציה.  

ממאמר פופולרי מעולה של אשחר ולווייתן אני למד שאפילו מין של שפמנון אפריקאי למד להחדיר את ביציו אל פיו של אמנון, הדג המפורסם בשמירה על ביציו וצאצאיו בתוך פיו. עוד קיימים מיני פטרייה טפילה שנבגיהם דומים לביצי הטרמיטים, המגדלים אותם כמו את צאצאיהם. גם פראיירים לא מתים, אם כן, כל עוד הם מצייתים לחוקי הדרוויניזם.

אבל אם כבר עברנו לראייה כוללת יותר, ראוי שנזכיר שטפילות לא תמיד נשארת רעה. המיטוכונדריות בתאים שלנו, כמו גם הכלורופלסטים בתאי הצמח, הם תאים בעלי דנ"א משלהם. מתברר כי אלה הם טפילים קדומים, שלמדו במהלך האבולוציה להתחלק בו-זמנית יחד עם התא הפונדקאי, ולכן כדאי להם לסייע לו להישאר בריא ומתפקד. כיוון שתא הזרע הוא קטן מדי לטפילים זעירים אלה, הם עוברים מדור לדור רק דרך ביציות האם, ומתחלקים יחד אתן בתיאום מדויק מרגע ההפריה. בכך השתלטו על הגוף כולו אבל מעכשיו היה כדאי להם דווקא לדאוג לבריאותו כדי להתרבות יחד אתו! זו סיבה טובה אם כן למיטוכונדריה ולכלורופלסט לסייע לתא הפונדקאי לנשום או לעשות פוטוסינתזה, וכך נוצרה שותפות מלאה בין שני הצדדים. מכאן "הדנ"א האימהי" בתאים-בתוך-תאים אלה, שמאפשר לנו לגלות אימהות קדמוניות בקלות רבה יותר מאשר אבות קדומים.

ח.

ככל שהאבולוציה מציגה פתרונות משוכללים ומרהיבים בתחכומם, אסור לנו לשכוח שמה שאנו רואים בעולם החיים הוא קצה-קצהו של הקרחון הענק הקרוי ברירה טבעית. מספר המינים החיים כיום על כדור הארץ הוא פחות מ-1% מחמישה מיליארד המינים שהתפתחו עליו במהלך ארבעה מיליארד שנות אבולוציה. בין המינים הנכחדים האלה היו אם כן גם לא מעט זוגות של טפיל ופונדקאי. זה קרה כשהטפיל הצליח יותר מדי, עד חיסול הפונדקאים שלו, וכך נשמד יחד אתם. אלה ששרדו הם הטפילים שהצליחו לשמור בחיים את הפונדקאי שלהם, ואף להועיל לו.

דברים אלה נכתבים בשעה שישראל היא על סף חורבן גמור בשל שתי קבוצות טפיליות שאיבדו לאחרונה כל רסן והן במסע דהרה שגעוני לבזוז אותה עד תום. הציבור החרדי, שגדל לממדים מפלצתיים במספרים ובכוח פוליטי, ממלא את הדור הבא של ישראל בילדים בורים ומנוונים בלי לימודים של ממש, לא מסוגלים לעבוד ולהתפרנס, שלא לדבר על נשיאה בעול השירות הצבאי, וכל שיוכלו לעשות הוא להקים עוד משפחות גדולות ומוזנחות ולגזול עוד ועוד מקופת המדינה המתדלדלת. את התוצאות אנו רואים בכל מקום: התפוררות והרס של מערכות הביטחון, הכלכלה, הבריאות – וכמובן החינוך. זו כבר לא סתם טפילות. סרטן עלול להיות המטפורה המתאימה יותר, מין טפיל טיפש שרק מביא מוות על עצמו ועל הגוף כולו.

הקבוצה השנייה היא קבוצת השלטון, בראשות עבריין הנמצא במנוסה מטורפת מגזר-דין של הרבה שנים בכלא. הוא ועושי-דברו כבר איבדו מזמן את הבושה, מציגים חיי תענוגות מנקרי-עיניים מול ציבור הולך וגדל השוקע במצוקה כלכלית. שתי הקבוצות עושות יד אחת במלאכת הגזל, ללא כל התחשבות במדינה שאת דמה הן מוצצות בלי-רחם.

האבולוציה לא תציל את ישראל מאסון הטפילות. זה רק בידינו.

מקורות

יוסי לשם (2025) שלושה דורות של צפייה בקוקיה האירופית בישראל.

יורם שפירר (2025) הקוקיה והעורב: על טפילים ופונדקאים.

יונת אשחר ונעם לויתן (2013) אימוץ כפוי: טפילות חברתית אינה אלא הסתגלות אבולוציונית.

Soler M., Møller A.P. (1990). Duration of sympatry and co-evolution between the great spotted cuckoo and its magpie host. Nature 343: 748–750.

Soler M., Soler J.J., Martinez J.G., Møller A.P. (1995). Magpie host manipulation by great spotted cuckoos: Evidence for an avian mafia? Evolution 49: 770–775.

Hoover J.P., Robinson S.K. (2007). Retaliatory mafia behavior by a parasitic cowbird favors host acceptance of parasitic eggs. PNAS 104: 4479–4483.

Canestrari D., Bolopo D., Turlings T.C.J., Röder G., Marcos J.M., Baglione V. (2014). From parasitism to mutualism: unexpected interactions between a cuckoo and its host. Science 343: 1350–1352.

Röder G. et al. (2014). Chicks of the great spotted cuckoo may turn brood parasitism into mutualism by producing a foul-smelling secretion that repels predators. Journal of Chemical Ecology 40: 320–324.

Soler M., de Neve L., Roldán M., Pérez-Contreras T., Soler J.J. (2017). Great spotted cuckoo nestlings have no antipredatory effect on magpie or carrion crow host nests in southern Spain. PLOS One 12(4): e0173080.

Canestrari D., Bolopo D., Turlings T.C.J., Röder G., Marcos J.M., Baglione V. (2017). Formal comment to Soler et al. PLOS One 12(9): e0184446.

Soler M. (2014). Long-term coevolution between avian brood parasites and their hosts. Biological Reviews 89: 688–704.

Thompson J.N. (2005). The Geographic Mosaic of Coevolution. University of Chicago Press.

Moskát C., Hauber M.E., Avilés J.M., Bán M., Hargitai R., Honza M. (2009). Increased host tolerance of multiple cuckoo eggs leads to higher fledging success of the brood parasite. Animal Behaviour.

Langmore N.E. et al. (2024). Coevolution with hosts underpins speciation in brood-parasitic cuckoos. Science 384: 1030–1036.