בניין מדעי החיים על שם זיגפריד אוּלמן היה אחד המבנים הראשונים שהוקמו במכון וייצמן למדע ברחובות, לא הרחק מבניין זיו העתיק שהוקם בין פרדסי אותם ימים בידי חיים וייצמן, שהתגורר בארמון הלבן שעל הגבעה מצד מזרח והמשיך בעבודתו גם כשנעשה לנשיא המדינה הראשון.
יחד עם עוד שני בניינים, וולפסון וזיסקינד, אף הם פניני ארכיטקטורה עטורות יצירות אמנות, השקיף מבנה השיש הבנוי בסגנון יווני על כיכר דשא גדולה ובה בריכת דגים, פסל, מסלעה ומבחר עצים ושיחים אקזוטיים. אולמן תחם את הכיכר מצד מערב. מעל לשש מדרגות הכניסה בחזיתו נמתח גגון תואם על זוג עמודים, וחובב טבע היה מבחין כי בפתחי התאורה שלו קיננו עטלפים זעירים שהיו מגיחים לעת ערב בציוצים חרישיים אל ציד החרקים הלילי.
בלילות היה האור דולק בהרבה חלונות בבניינים אלה שסביב הכיכר. ככה זה במדעי החיים. צריך לדאוג לחיות המעבדה, לתרביות הרקמה, לגבישים בתמיסה ולניסויים האורכים יממות ויותר. אינקובטורים וחדרי-קור, מנדפים וצנטריפוגות פועלים סביב השעון. הלבורנטים עושים משמרות, הסטודנט פוגש את הפרופסורית גם בלילות ובשבתות – תחושה מחממת-לב של משפחה. לכל מחלקה היה ריח ייחודי משלה, כמו ריח כלובי העכברים באימונולוגיה או ריח מצע האגאר בביולוגיה של התא. צבא מדענים, מתלמידי-מחקר ועד אמריטוסים, רחש כאן בכל שעות היממה. עדיין זוכר אני באהבה את הכלים ומכשירי המעבדה הנפוצים הקרויים על שם ממציאיהם: פיפטת פסטר, מבחנת אפנדורף, צנצנת ארלנמאייר... וממרחק השנים אוכל למפות את הכיכר לפי המחלות בהן עסקו המעבדות שסביבה: כאן לויקמיה, לידה סכרת, פה אנמיה חרמשית, שם פרקינסון וממול דיכאון דו-קוטבי. לא מעט מהחוקרים היו גם רופאים, ששמותיהם הופיעו במדריך הטלפונים הפנימי בעמוד הראשון לשעת חירום.
במרוצת השנים הוליד אולמן – שלוש קומות ועוד קומת מרתף – בניינים חדשים וגדולים ממנו. המחלקה לפיזיקה כימית עברה לבניין פרלמן הגבוה שנבנה דרומה משם, ממערב נבנה בניין לובין, וגם לוולפסון נוספו קומות ואגפים. מחלקות פוצלו ומוזגו תחת שמות חדשים ומילאו את הקמפוס. ביופיסיקה, גנטיקה, נוירוביולוגיה וחקר הורמונים התרחבו וגדלו ואפילו הולידו פקולטה חדשה למחקר המוח. מאולמן יצאו ענקי דור המייסדים של וייצמן, האחים המיתולוגיים אהרון ואפרים קציר, מורי האהוב שניאור ליפסון, ומספר לא מבוטל של חתני פרס ישראל ופרסים עולמיים.
עכשיו חרב הבניין היפה. דווקא מארץ מולדתי שוגר ופגע בו טיל, בימי ממשלת נתניהו שהביאה את ישראל אל עברי פי-פחת ושטמה דעת והשכלה. מאות שנות עבודה במגוון מדעי החיים ירדו ברגע לטמיון, ורק במזל לא היו הרוגים. טרגדיה שעוד תגבה מחירים פוסט-טראומטיים בעתיד, הלוואי ואתבדה.
אולמן היה לי בית במשך עשור ובו גדלתי לאט עד היותי לאיש. נפילים פעלו בו, מקצתם זכיתי להכיר ועליהם כתבתי בדפים אחרים במדור זה. קטונתי לעומתם. לכן, כמו מחבר "חיי אדם," אספר על ימיי בו בגוף שלישי.
א.
הנכנס לבניין מחופה השיש היה רואה מולו באולם הכניסה, המרוצף שיש אף הוא, פאטיו מרובע שקוע מאחורי קירות זכוכית ובו צמחייה מגוונת. מהקיר משמאל השקיפו ציורי שמן של זוג הנדבנים זיגפריד ואירמה אולמן. המסדרון הימני, עטור דיוקני אבות הביולוגיה כמו קלוד ברנאר ואוטו וארבורג, פנה אל הספרייה הקטנה למדעי החיים. לספריה היו דלתות מזכוכית. מימין לכניסה היה דלפק הספרנית ומשמאל מדור התצוגה של כתבי-העת. מול הדלתות השקופות ניצב שולחן קריאה קטן עם שתי כורסאות נמוכות, כך שכל הבא במסדרון היה רואה מי יושב לקרוא את המאמרים האחרונים. הספרייה הייתה פתוחה כל שעות היממה, גם בשבתות, ואנשים נהגו להשאיר בה ספרים פתוחים ודפים וכלי-כתיבה, כמו על שולחן העבודה בבית.
כן, זה היה לפני עידן המחשבים והאינטרנט.
בספרייה זו ישב במהלך שנות השמונים המשתמש המוזר ביותר בין באיה, שראו בו תימהוני אם לא למטה מזה. הוא הועסק כעובד מעבדה זוטר במחלקה לגנטיקה של צמחים באגף שממול, ממנה היה ממשיך אל הספרייה אחרי שעות העבודה המעטות. שם תפס לו מקום קבוע, ממש בפינה האחרונה של אולם הקריאה הפנימי, ובו שקד על עבודתו. הספרנית הוותיקה, שלימים נעשתה לו חברה ואשת-סוד, הגיעה פעם בערב ושאלה אותו בהקנטה אם הוא גם ישן בספרייה. כך מן הסתם הצטייר בעיני רואיו, מין נווד המשתמש במבנה ציבורי גם למגורים. בפינה ההיא, עשור מחייו – מעשרים עד שלושים – היה ממלא אלפי דפים בכתב-יד בלתי-קריא.
אותו בין-ערביים קם בכבדות ממושבו. זה היה עוד מאפיין של זרותו. היום מקשרים את זה להפרעת הקשב הגורמת לאדם לקום מעבודה אינספור פעמים בתירוצים שונים, להסתובב בחוץ ולחזור לעוד זמן קצר. זה היה אם כן ADHD חזק. הוא פנה אל פתח היציאה.
בפינת הקריאה מול מדף כתבי-העת ישב שקוע בקריאה בחור חדש במכון, לבוש בגדי ספורט ולרגליו תרמיל עם זוג מחבטי טניס. הוא לא הרים את ראשו אל העובר לידו. גם היוצא הציץ בו רק לרגע ומיד פנה אל הדלת. במסדרון החיש צעדיו וירד בדילוגים במדרגות היציאה אל הכיכר.
רוחו לא הייתה טובה עליו. בודד עד אימה היה באותם ימים, עילג ביחסי אנוש, ולא מכבר דחתה סטודנטית את חיזוריו. עדיין התגורר עם הוריו, ללא עבודה של ממש אחרי שלא סיים אפילו תיכון, עוזר-מעבדה "לפי שעות" במוסד אליטיסטי שכולו לימודים גבוהים, החל מהמרוץ לדוקטורט ולפוסט-דוק ועד לפרופסורה ולקביעות הנכספת. לעומתם היה הוא רק יושב הספרייה הנצחי. איש לא ידע מה בדיוק הוא עושה בה, ולמען האמת גם הוא לא תמיד ידע להסביר לעצמו. ובאותו יום, גם מה שעשה נמאס עליו.
בראש מורכן, ידיים בכיסים, חצה את מדשאת הכיכר באלכסון לכיוון מזרח. זה היה מסלול ההליכה האהוב עליו. מעברה השני של הכיכר ניצב בניין זיסקינד מלא-ההוד. באולם הכניסה שלו מוצג המחשב הראשון שנבנה בישראל, וממול מקדמת את פני הנכנס פרוטומת ארד ענקית של איינשטיין. כאן היה עובר מדי-יום טיולו הקבוע שהמשיך במסדרון הפנימי, שם היה פוקד את השירותים החבויים והנקיים ופונה ביציאה האחורית אל גינה קטנה. משם יירד במדרגות המוצללות שליד מסעדת סן-מרטין אל עוד כיכר עגולה עטורת פרחים. מעבר לשדרות זיו, החוצות את מכון וייצמן, נפרש נווה מץ, שכונת מגורי סגל שנראתה כאילו נתלשה מאי-שם באירופה. ובאמת, בפינה העליונה שכנה אחוזתו הקטנה של סר אייזיק וולפסון, הנדבן שבניין וולפסון הסמוך לאולמן נקרא על שמו, ובחצר עם הבריכה הריקה עמד גם בית חדרים קטן למשרתי הברון הזקן ומר-הנפש שעוד התגורר לבדו בבית-הפאר. בהמשך, תחת פיקוס ענק, ניצב משכן השרד של נשיאי המכון. משם יורדות כמה מדרגות אל שכונת ווילות של חברי הסגל, שהשתרעה מזרחה עד למרגלות הגבעה עם הארמון הלבן. שמאלה המשיך המסלול לכיוון בריכת הדגים שבמדשאה מול הפקולטה לפיזיקה, וממנה והשמאיל הלאה מול מגדל המאיץ, חזרה אל שדרות זיו. שם ישוב טיולו היומי ויחלוף על פני סן-מרטין כדי להקיף עוד בניין שנתרם על-ידי ברון אנגלי, לורד זיו, על-שם בנו דניאל שחלם להיות מדען והתאבד בנסיבות עלומות בעודו נער. מכאן, כידוע, התחיל מכון וייצמן וכאן פעלה מעבדת הנשיא הראשון. בסוף המסלול הזה, עם הלולאה בסופו, ישוב הנווד אל אולמן ההולך ומחשיך ולספרייה בה נדלקים כבר אורות הערב.
אבל זה לא קרה הפעם. הוא לא עבר אפילו את הכיכר הראשונה.
באמצע המדשאה מול אולמן האט, ושאל את עצמו מה עוד מטריד אותו חוץ מהנחס הרגיל. דבר-מה מהרגעים האחרונים... באותם ימים למד לראשונה שבכל פעם שמצב-רוחו נעכר פתאום ללא סיבה, זה קורה עקב משהו שראה או שמע לפני כמה רגעים ומיהר לסלק ממחשבותיו. מה אם כן היה עכשיו? עצר ונותר על עמדו.
המבט המהיר ההוא בבחור החדש... מה זה היה? ולמה הפנית מיד את עיניך? כמתוך סדק באפלולית נדחקו והבזיקו מולו קיבורת-זרוע ואגד תלתלים שנטבעו באותו הרף-עין.
הוא למד בכוחות עצמו פסיכואנליזה באותם ימים, לועט בשקיקה ספרים ומאמרים ככל שמצאה ידו. זו הייתה בעצם האובססיה שהשתלטה על חייו והולידה את הפרויקט המטורף באותה פינה, דווקא בספרייה לביולוגיה: ניתוח פסיכואנליטי של התנ"ך, שהתרחב עם הזמן לתלמוד ולזוהר ולניתוח פסיכואנליטי של היהדות כולה. אלפי דפי כתיבה היה בוזז בהבעה מיתממת מארון המחלקה ממול, עם אינספור עטי פלסטיק, טיוטה ועוד טיוטה, עשר שנים לסירוגין, שבמהלכן החליט שהוא גם פיזיקאי והחל ללמוד לבדו גם את תורת הקוונטים. אז עכשיו היה שקוע בלימוד פסיכואנליזה, מפרויד ועד ימינו, וגם עשה אנליזה לעצמו, ואפילו לכמה חברים בחוסר-אחריות משווע. והנה עכשיו מתריס כנגדו מראה אדם שעורר בו אי-שקט.
בוא'נה הפסיכואנליסט הדגול שלנו נדלק על בחורים!
טוב זה כמובן לא בושה, הרי כל ההוגים הגדולים אהבו יופי, אפלטון, תומס מאן...
לא, אל תזיין לי ת'שכל עם "הוגים גדולים"! אפלטון גם חשב שנשים נחותות שכלית. וכשהנער שהביא לו את המוזה היה נעשה קצת יותר גברי היה נוטש אותו ופונה לחפש את אידיאל היופי הבא. אהבה? יותר פחד מפני הזִקנה. מאן? הוא היה לא רק הומו בארון אלא גם פדופיל ומגלה עריות, זוכר? הוא מזמז את הבן שלו כשהיה ערום (ככה הוא מספר!), ובטח עשה עוד דברים שלא סיפר. כן, עם הבן קלאוס, סופר בזכות עצמו, שהתאבד בסוף. אגב גם הסיפור הנחמד ההוא בוונציה תמיד נראה לי פתטי. אשנבאך, אחרי צביעת השיער במספרה, מת לו בשקט בכיסא על חוף הים. סיום כל כך אסתטי – וכל כך פחדני. כי מה היה אילו השאיר אותו מאן בחיים שימשיך לחזר אחרי הפולני הקטן? במקום הסיום הקנוני "וכעבור יממה שמע עולם הלום מצער על מותו" היינו מקבלים את "וכעבור יממה שמע עולם נבוך על מעצרו בידי הקַרַבִּינֶרִי"?
הדיכאון הלך והתעבה. עוד רגע נותר ללא-ניע בעיבורה של המדשאה, ובאחת סב ופנה חזרה אל הספרייה. אַסיַא אַסֶי חִיגַרתָך(רופא רפא צליעתך)! אני לא אשנבאך, כן? אני לא מדחיק. אני לא מת.
ב.
במדרגות שב ועלה שתיים-שתיים. קרירות המזגן קידמה אותו באולם הכניסה. וכבר במסדרון ראה מבעד לזגוגית הדלת את אפולו יושב שקוע בקריאה. טוב זו לא הייתה סתם חולצת ספורט אלא גופייה, שחשפה כתפי שיש ואניצי בית-שחי. היד השעונה על מסעד הכורסא שיחקה באצבעות ארוכות בתלתלים בהירים. הוא אילץ עצמו לא להסב מבט בעודו פותח לרווחה את דלת הזכוכית החורקת. להרף-עין הרים אליו הבחור את מבטו ושב לקרוא.
חושק שפתיים, לא המשיך אל פינתו העגומה אלא הוציא ממדף כתבי-העת את נייצ'ר האחרון והתיישב אל השולחן מול הכורסא. לשולחנות הקריאה בספרייה היו מחוברים מדפי עץ שבתחתיותיהם נקבעו נורות שולחן ארוכות. הוא הדליק את הניאון, שפצח מיד בזמזום חרישי, פרש את הגיליון לפניו והתיישב כך שיוכל להביט בזר מקרוב בעוד מדף העץ מסתיר את פניו.
אז הנה היפיוף שלך. נו מה? יאללה תסתכל ותגיד כל מה שעובר לך בראש. תתמודד. לא מתים מזה.
בדממת בין-ערביים, אין איש מלבדם, שקע בחיזיון מוצף בושה והנאה. אֵי תוֹכְמְ-אֵ-סַאג (הוי ביצת כלב) כמה שהוא יפה. עצמות-לחיים מוגבהות ושיזפון דבש חברו בניגוד מתריס אל תכלת ספיר מעיני השקד המלוכסנות. חוטם דק, עם רמז לקימור, ירד והתרחב אל נחירי איילה מעל שפתיים שכמו צוירו ברישום עדין, ותחתיהן סנטר מחוטב. כיליד איראן שגדל בתוך בליל עליות ניחן הנווד בחוש למוצא אתני. מהיכן בא זה? אלה קווי להט סלאביים ולטיניים – חלקם נשיים – אבל מעל נושב כפור נורדי, ובאישונים המתרחבים אל הכתב מבליח כמדומה עוד לאום טורד-מנוחה.
גוי מַחְשְמוֹי, הרמפרודיט מזרע עמלק, מקצווי נֵכר בא להאביד בנו נפשות, להדיח תם יושב אוהלים.
ככפוי-שד ירד אל הצוואר ואל קימורי הכתפיים והרגליים הארוכות עוטות הכשות, וחש את נשימתו מואצת. המשך, אל תירא. יד נבוכה נשלחה מענן ההזיה לפרוע בתלתלים ולגלוש הלאה במורד. ללטף? לנשק? להפשיט? זקפה נענתה מלמטה. מה הלאה? אוראלי? אשכרה זיון? בוא נגיד שזה לא בלתי-נעים. בלאט היטיב את מכנסיו וייצב את ההתנשמות.
אבל ראה, הזהירות הזאת מיותרת. כה שקוע הבחור בקריאתו עד כי גם אם יקרב אליו למרחק נגיעה ספק אם יבחין בו. מאחורי מדף התאורה הזדקף מעט להציץ בעיניים שדלקו אחר השורות. על היד שעל המסעד, זו ששיחקה קודם בשיער, התרפקו עתה ללא-ניע לחי וסנטר. דומה שכל חיותו של הגוף הולכת ונשאבת אל הדף כמו היה מכתב אישי ולא מאמר מדעי. במשנה-קנאה ננעצו עיני מציצן בעיני למדן. Mens sana in corpore sano. נפש נבונה שוכנת בגֵו הזה הבנוי לתלפיות.
הדלת שבה ונפתחה בקול. דיקאן הפקולטה למדעי החיים נכנס לספרייה כהרגלו מדי סיום יום עבודה. כהרגלו העיף מבט אטום בנווד הספרייה שישב הפעם לא במקומו הקבוע. הוא פנה אל מדף כתבי-העת, שלף את גיליונות Cell ו-PNAS, ובעמידה פתח אחד ועיין בו.
אז לא, הוא לא עיין. לא בכתב-העת בכל אופן.
ממקומו מאחורי מנורת השולחן, כסוכן מוסד מיומן, הבחין הנווד איך פרופ' פייגלוביץ' מעמיד פנים כקורא בגיליון שבידיו בעוד מבטו נלטש אל אותו מחזה שסקר הוא עצמו עד אותו רגע. כן, מאחורי המשקפיים התרוצצו העיניים על השוקיים והירכיים, קפצו לרגע אל עיני העלם לוודא שאינו מבחין בדבר ושבו – ואללה? – אל החלציים! המממ... גיחך הפסיכואנליטיקאי מטעם-עצמו אל זיפי זקנו הבתולי, הדיקאן שלנו הוא נושך-כריות.
הרשעות הייתה מפלט נעים ממערבולת הרגשות הקודמת, לכן המשיך וציין לעצמו שגם צבע השיער סביב קרחתו של הדיקאן כהה באופן לא ביו-כרומאטי. נו, עוד אשנבאך.
בשלישית נפתחה הדלת בתנופה.
נערה תימנייה, תמירה וארוכת-שיער, נכנסה ופרשה זרועותיה אל פסל-השיש בכורסה שזינק ממקומו למראהָ. גניחה חרישית והשניים נלפפו זה בזו. פייגלוביץ', כפורץ לשמע יבבות ניידת, מיהר להתנדף עם כתבי-העת והותיר את הנווד שרוע דומם על הכיסא מאחורי שולחן הקריאה.
השפלה כזאת לא זכר מימיו. זה אפילו לא היה זבוב על הקיר עכשיו. ג'וק תחת הבלטות אם כבר. אוף לכו תתמזמזו ותזדיינו עד שתמותו מאפיסת כוחות אינשאללה, אבל למה דווקא פה מולי! ואם לא יכול היה להיות יותר גרוע, הנה מפנה היַמַנית הארורה את אחוריה המוצקים היישר אל פניו בעודה מתגפפת עם השיקוץ. יַחַרִים אַבּוּכְּ יַא בַּת מֵנִידָּא (יקולל אביך הוי בת מי נידה)! כל שנותר לו היה לכבוש פניו בנייצ'ר ולהתמסר למבול גידופים עצמיים. לך תמצא לך חיים חתיכת כלום מחוצ'קן נטול תעודת בגרות, נִישְט אַהִין נִישְט אַהֶער, לא פסיכולוג ולא פיזיקאי, לא יודע אם אתה מקנא יותר בו או בה, אפילו פייגלוביץ' לא פתטי כמוך.
שֵאל וִּי גוֹ טוּ דֵ'אט קיוּט רֶסטורַנט אִין שעריים? הציע הבחור באנגלית רכה, מלודית, שנשמעה למצותת בריטית או אירית אבל מדגם המילים לא הספיק לזיהוי המבטא. סוף-סוף יצא הזוג מהספרייה והותירו מתבוסס ברגשי הנחיתות שגאו ותפחו כמו קצף ממיכל אקונומיקה שנשפך על מזרקה, והוא אפילו לא אזר כוח לקחת את תרמיל מחבטי הטניס שנותר מיותם ליד הכורסה ולהעיף אותו בזעם אל בריכת הדגים שבכיכר.
ג.
שם, בפינתו התמידית, מלבד כתב-היד של הספר הבלתי-נגמר, הייתה עוד ערימת דפים הולכת וגדלה. גם אותם נהג להשאיר בתוך קלסר על השולחן העמוס. לעתים הוא מתחלחל לחשוב כמה אנשים התגנבו אל שולחנו בשעה מאוחרת והצליחו לפענח ולו מעט ממה שכתב שם.
זה מכבר הבין כי הוא עצמו זקוק לטיפול. אינטנסיבי, רצוי פסיכואנליזה, ספה וארבע פעמים בשבוע וכו', אבל אפילו כסף לטיפול רגיל לא היה לו. וכך, בעקבות אבי הדיסציפלינה, התמסר האוטודידקט לאוטואנליזה. זה היה אחד המסעות הגורליים שעשה בחייו. מאות דפים מילא בחלומותיו ובניתוחיהם. האסוציאציות שעלו מכל לילה טלטלו ונשאוהו לאינספור מקומות וזמנים, לפעמים רעים ועגומים, אבל בתוך שעה או כעבור כמה ימים היו מסתדרות סביב צופן החלום הסתום לתשבץ מלוכד ומטלטל. הרבה סערות עברו עליו ליד אותו שולחן. הגנות התרופפו, מזיקים רדומים הוחרדו מרבצם וחבלות ינקות שבו לדמם. פעמים צחקק שם בפינתו ופעמים אחרות התייפח באין-רואה. אבל אז, מדי צאתו מהספרייה אל המסדרון ואל החיים, חזה בפלא כוחה המרפא של התובנה.
אך טבעי היה מעתה שגם הזר יסתנן מדי פעם אל דפים אלה. תחילה נתקל בו באסוציאציות ואחר-כך בחלומות עצמם, דווקא לא ממש ארוטיים. גם הפנטזיה ההיא התעצמה ודעכה לסירוגין. ועדיין היה הלב מאיץ הילוכו כשהגיח מדי-פעם דיוקן המלאך במסדרונות או בשבילי הקמפוס.
ואז חלם שני חלומות על ערן, למעלה מעשר שנים אחורנית, סתמיים אבל רק לכאורה. לא בכדי עלה עתה הנער ההוא מן השכחה.
אל כיתה ה' בבית הספר הממלכתי-דתי "תחכמוני" ברחובות הוקפץ תלמיד הישר מכיתה ג'. חרף גילו היה גבוה יותר מכל הבנים, לא יפה אבל ראשון בכל המקצועות, כולל בספורט, ובין הראשונים להצמיח שיער גוף ופלומת שפם. הבן הכי שמח, מצחיק, מקובל ואהוב הבנות. ואם לא די בכל אלה, גם צנוע, לא מתנשא וידידותי לכולם.
הקנאה בערה בילד קטן-הקומה והנרגן שבקושי עלה מכיתה לכיתה. אה כן, ערן היה גם גאון במדעים. "טבע" קראו אז למקצוע הזה, היחיד שאהב ללמוד באותו בית-ספר מפגר שבו עונשי גוף היו עדיין מקובלים. קרן-אור בודדת ב"תחכמוני" הייתה המורה לטבע מרגלית, זו שלמרבה המזל נוכחת בחייו עד היום. היא אהבה אמנם את שניהם, אבל ערן הביס אותו בכל דיון בשיעורים או בהפסקות. הוא פשוט קרא יותר, למד יותר והבין יותר. קשה כשאול קנאה? נחש השנאה הטיל ארס מפעפע. הוא נזכר בפנטזיה שרקם בחשאי איך נופל העילוי מאיזה צוק במהלך הטיול השנתי, כולם מייללים באימה ורק הוא מצליח להציל את חייו. אבל באותו לילה חלם עליו, וכשהתעורר נסער זכר רק מעט מחלומו והצטער מיד שלא שכח גם אותו.
יום אחד פתאום אמר לו ערן בהפסקה: תגיד רוצה לבוא אליי היום?
דירה שרוצים להישאר בה. אבא מהנדס גרעין, את האם יפגוש כעבור שנים ויבין מאיפה כל זה בא. מיץ? עוגיות? הם התווכחו על אסטרונומיה. ערן דיבר על הכוח הצנטריפוגלי שדוחף את כוכב-הלכת הרחק מהשמש ואז הסביר לו איך חישב ניוטון את כוח המשיכה שמאזן בדיוק את הכוח הזה. ואפילו התעכב להסביר איך ידעו היוונים לחשב מרחקים אסטרונומיים. איזה יופי! ערן עמד הרבה מעליו בהבנה, אבל באותו רגע, כמו בכל שיחה, הגביה אותו אליו. הוא גם השאיל לו ספר, רק תשמור עליו.
הדרך הבייתה מרחוב יעבץ הייתה חיטוט נפש מייסר. בכל מאודו ניסה להחיות את השנאה אל המלומד הצעיר הפותח בפניו פליאות. רק במעבר החציה ברחוב מנוחה-ונחלה עלה מקרבו הווידוי "אני אוהב אותו." ואם זה היה קשה, המשיך וחצה את רחוב סירני ושמע מתוכו: "אני מקנא."
ופתאום הוקל לו מאוד. וכשהקיץ למחרת לפנות בוקר וחשב על ערן, עדיין מקנא, כבר נמוגה השנאה עם הלילה.
ד.
שניים מאבות הפסיכואנליזה התמודדו בכתביהם עם ההומוסקסואליות שלהם, וגם בה בולט חלק הקנאה. פרויד רק רמז בכתביו על צד זה בנפשו, אבל במכתביו לתלמידיו היה גלוי הרבה יותר. הוא הודה כי מאחורי החברויות הסוערות שפיתח עם פליס ויונג היה רכיב חזק של מאוהבות. כשפגש ביונג רק עבר את החמישים אבל לא חדל להתאונן על פגעי הגיל ועל מותו הקרוב. זה לא נראה שונה מהאהבות של לאונרדו ואוסקר וויילד לתלמידיהם שופעי העלומים בעוד הם התמודדו עם חרדת הכיליון. לפֶרֵנצי סיפר כי עם השנים למד לשאוב חזרה את אהבת-הגבר אל אהבת-עצמו. זו אם כן הייתה התובנה עליה בנה מאוחר יותר את הקשר בין הומוסקסואליות ונרקיסיזם.
דור וחצי אחרי פרויד היה פסיכואנליטיקאי נוסף יליד וינה, היינץ קוהוט, שהיגר לארה"ב, התמחה בפסיכיאטריה ופרץ דרך חדשה להבנת הנרקיסיזם. זרם "הפסיכולוגיה של העצמי" נולד עם מאמר מכונן, "שתי האנליזות של מר Z." צעיר בשנות העשרים לחייו עבר אצל קוהוט מה שנראה כאנליזה מוצלחת, אבל כעבור כמה שנים ביקש לשוב לטיפול, וקוהוט, שבינתיים הגדיר מחדש את הפסיכואנליזה, מצא בסיפור חייו צדדים חדשים.
אימו של Z הייתה מטורפת-מתפקדת, והוא נותר תחת שליטתה גם כמבוגר. כשהיה בן אחת-עשרה נקשר אל מדריך כריזמטי בקייטנה. הקשר נמשך גם בשנים הבאות ונעשה רומנטי, עד לניסיון חדירה מצד המבוגר ובפעם אחרת לשפיכה כשהילד הביא אותו לסיפוק ביד. זה היה כשהגיע Z לגיל ההתבגרות, ואז נטש אותו המדריך. קוהוט מדבר במתינות מרתיחה על אותו פדופיל, ששימש לילד עוגן הצלה מטירופה של האם. אימו של Z אהבה את חברו, ונוצר משולש מוזר. גם קשר זה התפרק כשהתאהב החבר באישה מבוגרת אחרת ונטש את Z ואימו. קוהוט לא הגדיר את Z כהומוסקסואל, אבל היה ברור שההטרוסקסואליות שלו החלה לפרוח, עד להקמת משפחה, עם התפתחות הנרקיסיזם הנורמלי בנפשו.
אחרי מותו של קוהוט סיפר בנו כי "מר Z" היה אביו עצמו, שבחר בדרך זו לספר על שתי האנליזות, הפרוידיאנית הרשמית והקוהוטיאנית-העצמית, שעבר בתקופות שונות של חייו.
ה.
הנפש שוכנת בגוף, והגוף עשוי מחומר. הספרים על מדפי הספרייה סביבו היו מובנים לו רק בקושי אבל גם בהם תעה לפעמים כמו שתעו אבות הפסיכולוגיה. פרויד רצה לתקן את הביולוגיה כדי שתשמש בסיס חזק יותר לפסיכואנליזה, והגה את הבלותת יצר המוות. יונג גייס את הדתות והמיסטיקה לבסס עליהן תורת לא-מודע שמחוץ לחלל ולזמן. רייך דימה לראות את מאבק האורגזמה נגד הסרטן ביקום כולו בעודו מאבד את שיירי שפיותו. פיאז'ה, הגאון המדויק, הסתפק בגידול פרחי צורית ושבלולים בגינתו בחיפוש אחר תימוכין לתורת למארק. מדעי הטבע נראו בסיס צר מדי לתורת הנפש.
והוא? גם לו הייתה תיאוריה, מגלומאנית ללא רסן, שהתיימרה להסביר כל דבר. כמה שנים עמל עליה במקביל לספר הראשון. אחר כך זנח אותה אבל החליט להמשיך וללמוד לבדו גם פיזיקה. בצירוף-מקרים שמיימי פגש פיזיקאי בעל שם עולמי, שהתחבט בבעיות דומות ופרש עליו את חסותו, ועם הזמן קירב אותו אל ביתו ומשפחתו. הגאון הנדיב היה גם גבר מושך. תווי פניו הטטאריים וגון עורו הזכירו לנווד את מוצאו הפרסי. כדרכו קינא בשלל המתנות בהן בירך הגורל את המורה. אבל הפעם, עקב פער הגיל ביניהם, לא הייתה ארוטיקה. יום אחד, כשהוזמן למסיבת יום-הולדתו, לחצו ידיים ואז הרשה לעצמו לחבקו ולנשקו. להפתעתו נענה בחיבוק עז ונשיקה. בנסיעתו הבייתה ניסה להבין מה ריגש אותו. אבא? בוודאי, הוא לא הראה הרבה אהבה וזו שהראה הייתה עקומה. אבל היה שם משהו יותר עמוק, וליתר דיוק משהו שלא היה. חוויית המגע עם האיש שהעריץ לא עוררה בו את התשוקה אלא נסכה אותה בו – הנה, הוא מרגיש יותר גברי מול נשים! פעם אפילו מצא עצמו מחקה את צורת דיבורו כשיצא לדייט. היא לא התרשמה אבל שנים רבות אחר-כך עוד היה מטמיע את דמות הגבר האקזוטי עם זקן-הסנטר.
אז כן, הוא קינא בזר מהספרייה וקינא בבת-זוגו, נמשך אליו וגם אליה, אבל עכשיו בלט ההבדל לעין. גבר שנדלק על אישה לעולם לא אומר "תראה איזה שדיים ואיזה תחת, הלוואי שגם לי היו." להיפך, באותו רגע הוא רוצה להיות כמה שיותר שרירי, שעיר ומצויד, כדי להזדיין עם האישה הזאת. החושק באישה לא מקנא בה. שונה היה הדבר עם הגבר: שם הייתה הקנאה, בלתי-נסבלת אף מהתשוקה.
הייתכן? משיכה אל גבר פחות מטרידה מסתם קנאה בו? בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה. זה היה מאוד מייסר. כי לעיניו היה שב ומופיע הוא עצמו, שגם בשעת הגילוח וצחצוח השיניים נמנע מלפגוש בראי. עכשיו נאלץ להיישיר מבט אל הפנים הזוויתיות עם האף הפרסי הבולט, הגֵו הקטן והכפוף, השיער המקורזל וההליכה הגמלונית. הוא אפילו התחיל לעשות משהו בעניין, מנוי למרכז הנופש של המכון ולחוג הקראטה. שם לימד עצמו לקנא עד תום במה שראה על המקפצה ועל המזרן ובמקלחות, ולראות מה בכל זאת כן יש לו – והנה יש, רק שהוא לא ראה עד עכשיו!
ושוב חזה בפלא: כשהכאב שב לזרום בערוץ המקורי הוא הרבה יותר חזק, אבל בסופו של דבר נספג באדמה ולא הופך לביצה רעילה.
ולפעמים חייך אל הראי. תכלס: ההוא מהספרייה יפהפה מהסרטים, אני לא, ולא אהיה. נקסט. לא סיבה לשנאה.
ולא לתשוקה.
ו.
בווייצמן מרכלים כל שעות היממה. צריך רק להקשיב מסביב, לשאול מדי-פעם שאלה אגבית או להסיט נושא. אז בקפטריה ובסן-מרטין ריכלו גם על הדוקטורנט המצטיין של סֶגַל מנוירוביולוגיה. ובכן קודם כל הוא היה יהודי מדרום-אפריקה. תואר ראשון סיים בקייפטאון, בפיזיולוגיה וגם בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע, ובמקביל רשם הישגים כספורטאי מצטיין. כשסיים בחר במכון וייצמן לעשות בו דוקטורט. הוא עשה עלייה והתעתד להשתקע בישראל. כאן התאהב בבתו של הלבורנט התימני הוותיק מבניין וולפסון וכל הסטודנטיות השמיצו אותה, גם שתי פרופסוריות.
פעם אחרי ארוחת צהריים, כשירד במדרגות סן-מרטין, ראהו עולה מולו. התברר ששניהם נוהגים לעלות ולרדת שתיים-שתיים. מבט לכד מבט. עד כמה השתוקק באותו רגע להיות ג'נטלמן בריטי ולשלוח יד אל שולי המגבעת, אבל על ראשו היה רק שיער פרא ולכן הסתפק בניע-ראש קצר ומרצין. החיוך המופתע שבא בתמורה המיס אותו כחמאה על קרואסון בוקר. כה נפעם היה עד שיצא מסן-מרטין שלא כהרגלו, ימינה דווקא, אל הכיכר עטורת הפרחים. ושוב נצנצה במוחו פארודיה נבזית על המפגש בוונציה:
כה נפעם היה עד שיצא מסן-מרטין שלא כהרגלו, ימינה דווקא, אל הכיכר עטורת הפרחים. מילות תודה חלפו במחשבתו: תמיד חַייך כך! שמע, כל אחד צריך לחַייך כך אל זולתו! ובשובו לדרכו השגורה חזרה אל ספריית אולמן לחש, בטבעיות ובהקלה: "אני אוהב אותך."
ז.
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב. שֶמע הנוירופיזיולוג הצעיר יצא לתהילה בעולם. הערך בוויקיפדיה האנגלית מביא את שמו גם בעברית ומציין את ישראל כארץ אזרחותו. במהלך הדוקטורט בווייצמן גילה תפקיד חדש של האצטילכולין בעיכוב אותות בין נוירונים וכן בלמידה, ומשם הייתה התקדמותו מטאורית. אחרי פוסט-דוקטורט ב-NIH עם מלגת פולברייט היוקרתית המשיך למכון מקס פלאנק בגרמניה מהנוירון והסינאפסה החל להרחיב את חקירותיו ברשתות ענקיות על פני אזורי המוח השונים. בשובו לווייצמן קיבל דרגת חוקר, אבל אז הוצעה לו משרת פרופסור מן המניין בלוזאן שבשווייץ, שם עמדו לרשותו מחשבי-על. פרויקט ענק של סימולציה ממוחשבת של המוח האנושי זיכה אותו במענק של למעלה ממיליארד יורו.
אישה שנייה, מדענית גם היא, חמישה ילדים משתיהן. אבל וואחד תיק נפל עליו: הבן הצעיר אוטיסט. אבא כתב עליו ספר. אומרים שהוא מרתק. צריך לקרוא פעם.
ח.
וגם הנווד שדגר באותה ספרייה עשר שנים בקע בבוא היום מאלמוניות לפרסום ארצי ועולמי. הרבה מזה הוא חייב לגדולים וטובים ממנו, באולמן ובמכון וייצמן בכלל ובאקדמיה בכלל, שהושיטו לו יד בכל שלב.
אל מכון וייצמן הגיעה מהפכת עיבוד התמלילים ושינתה את חייו. מחשבים אישיים טרם היו אז. בחדר הצגים המחלקתי המתינו בתור כדי להקליד אל המחשב המרכזי את מה שעד אז היה נכתב ביד. במיומנות חדר אל המערכת, סידר לעצמו הרשאות של חוקר בכיר והחל להריק אל המקלדת את ערימות הדפים המקושקשים שמילא בספרייה. לראשונה ראה את כתב-ידו הופך לאותיות דפוס על המסך, ומכאן המריאו הכתיבה והעריכה והקשר עם העולם. הוא גיחך כשחשב על פעולת הנגיף שחוקר חברו הדוקטורנט בבניין וולפסון ממול: אני מחדיר את הדנ"א הקטן שלי לציטופלסמה הענקית של וייצמן, והוא משכפל ומפיץ אותי בעולם.
הגאון שאימץ אותו לאקדמיה אפשר לו לעשות דוקטורט ללא תעודת בגרות ונעשה לו אבא ממש. ברבות הימים זכה להעמיד הישגים משלו בתורת הקוונטים ובמקביל פרסם מאמרים באבולוציה ובפילוסופיה ובפסיכולוגיה (כולל בנושאי נטייה מינית, עליהם הוא סופג קיתונות ביקורת). במשך סמסטר חלומי אחד באביב 2000, בזכות צירוף-מקרים מוזר, אפילו לימד קורס במכון ההודי היוקרתי בירלא שבמומבאי תחת המינוי "פרופסור-אורח לנוירופיזיולוגיה," ולשם כך עשה לעצמו קורס עצמי מזורז במחקר המוח. סיפור חייו באקדמיה היה קשה, לפעמים רע, קנאה וצרות-עין, ופעם אפילו סקס ואלימות. אבל לו יש פה גדול ומקלדת קטלנית, והחשבון עם הנבלות הוגש ופורסם. האקדמיה מקום נהדר למרות הכל.
כשהיה לו כסף הלך לטיפולים, כולל שתי אנליזות במשך כמעט עשור מחייו. גם שם קרו דברים מטורפים וגם אותם חלק עם העולם. אין מה להתבייש. היה כדאי, לכו גם אתם.
ובעניין ההוא? כמה פעמים היה בזוגיות, לפעמים אפילו מתוקשרת, ופעם גם בקשר עם בחור, לא ביג דיל, ידידים עד היום. מזוגיות אחת יצא אבא מאושר. לפני כשנתיים קיבל את השיעור הכי קשה במיניות האדם מהמקום הכי לא צפוי, הרכין ראש והתחיל ללמוד מחדש. תנו לו זמן. בסוף הוא מספר הכל.
ופעם במהלך קונקשן מתיש בנמל-התעופה של פרנקפורט הרים עיניו מהלפטופ כשאיש חלף על פניו בריצה אל דלפק אייר פראנס. חי נפשי, הוא. מבטים לא נפגשו.
ט.
לא מכבר הוזמן לתת הרצאה בתחום חדש יחסית, נוירופסיכואנליזה. אחרי מאה שנה החלה התורה עוכרת-השלווה להתחבר אל מקצועו הראשון של מייסדה, שהיה נוירולוג בהכשרתו ונוירופיזיולוג בשנות לימודיו. מכאן אסוציאציות, ומנגנוני ההגנה, ומכאן סינאפסות וגרעיני שקד, תיאוריות מנבכי הקליניקה מתחברות אל סריקות fMRI. הוא עצמו משתעשע בהשערה איך פועלת התובנה במהלך הפסיכותרפיה, מין מנגנון של העתק הוראה-יוצאת (reafference). עכשיו לקראת הרצאתו חיפש ברשת חומר. הנה הרצאה ביוטיוב עם כותרת מבטיחה.
הלך עשה קפה, הביא אל שולחן העבודה עם עוגיות פלורנטין ולחץ על "מסך מלא." חי נפשי, הוא. איזה קוקטייל משכר: מדען מרדן, פילוסוף תאב-דעת ושחקן סרטי דראמה. קצת קמטים כמובן, ובפנים שהתעבו בולטות עדיין עצמות הלחיים. בעיני השקד יוקד כמלפנים להט התשוקה. שפעת התלתלים, אז חום-זהוב, עכשיו כהה, כמעט שחורה.
אשנבאאאך! טוב, יפה ששנינו לא הקרחנו אבל אני לא מסתיר שיבה, כן? לא מתים מזה.
לראשונה מצטלבים המבטים, טוב, סוג של. עיני התכלת נעוצות עכשיו היישר בעיניו. שליטה עצמית מושלמת, stiff upper lip, והנה המבטא האנגלו-אפריקנרי הרך, מתנגן הקול כמו של מלמד בחיידר, מהפנט ומפתה כעארס מצודד באפלולית הפאב. מעייני חכמה ותשוקת-דעת, מאיר פינות ומתיר סתירות, אשרי עין ראתה.
תודה הנרי ג'ון מָרְקְרַם. שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב.
[האיש עדיין לא שמע על הסיפור. אבקש לא להביאו לידיעתו עד שאני אעשה כן.]
