מה עשו לך, רֵבּ שוּלֵם דוּבֵּער מלובאביץ'?

נוסח מורחב, אפריל 2026

כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה.

אסון חייה ומותה של שושנה סטרוק ז"ל מעורר שאלות קשות ונוקבות. האם קיימת בחברה הדתית-לאומית והחרדית בישראל רשת ענפה של סוטים המקיימים התעללות טקסית מינית בילדיהם? אנשים שלוקחים שוב ושוב את ילדתם למקום מבודד ומסרסרים בה למעשי אונס פולחני בשם הדת?

אומר מיד כי לא השתכנעתי. מעולם לא חסכתי במילים בהבעת התיעוב למגזרים אלה וגם הארכתי בקשר בין סטיות מיניות וקנאות דתית (מי שיחפש למשל בדף השיחה בוויקיפדיה בערך "אורית סטרוק" ימצא הערות נוקבות שלי על חשד הפדופיליה במשפחה הזאת הרבה לפני שפרצה פרשת שושנה). אבל מכאן ועד לייחס למאות ואלפי אנשים ברחבי הארץ פשעי מין מאורגנים לאורך שנים, ללא הוכחה פלילית אחת עד היום, הדרך ארוכה.

ומצד שני, אין ולא יכול להיות ספק בשיעור הפשיעה המינית בחברות אלה. הרבנים פרדס, טאו, ברלנד, שיינברג, אבינר, לייטמן, אילון, מצגר, אליאור חן, ועוד רבים ומתועבים, ואפילו שלמה קרליבך – כל אלה אינם עשבים שוטים אלא יער עצי באובב העלול לפורר את הכוכב הקטן שלנו. ולא נשכח את חסידות גור –משרץ גזל, אלימות ופדופיליה בפני עצמו.

אני מאמין אם כן בכל לב לשושנה המנוחה כי עברה בילדותה חוויות מיניות קשות שצילקו את נפשה. ובהתחשב בעובדה שהייתה לסבית, אפשר להבין שגם בגרותה בחברון הייתה אומללה מאוד.  

טרגדיה זו מובילה אל פצע ישן שמדמם עד היום בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה לכל ענפיה: שאלת טראומת-הילדות המינית. פרויד, כידוע, כשל בה כשעבר מקיצוניות אחת לשנייה, אבל פרויד הוא גם זה שהותיר מורשת אמיצה של תיקון וחקירה בנושאים אלה, בה עוסקים ממשיכותיו וממשיכיו עד היום.

זה הרקע שעליו שבתי אל מחקרה המטלטל של חברתי פרופ' מאיה בַּלַקירסקי-קאץ, הצטלבות מרתקת בין ההיסטוריות של חסידות חב"ד והפסיכואנליזה.

א.

אל חב"ד התוודעתי בנערותי דרך הרב זמרוני ציק ז"ל. יהדות מיסטית, טעונה הרבה אנרגיה זכרית, רוסית ואפילו קוזאקית, כפי שמעיד השפם המגודל מעל הזקן החב"די, או הניגון המיתולוגי נְייֶט, נְייֶט, ניקאַווֹא (לא, לא, לא נירא) מימי השלטון הקומוניסטי. בצילומי התוועדויות עם הרבי מלובאביץ' נראה האדמו"ר הכריזמטי מסמן לחברים בקהילה להוציא שריקה פרחחית מבין אצבעותיהם (בדומה לנער הרועה ביום הכיפורים ב"הצדיק הכפרי" של שלום אש). בקטעים נוספים הוא נראה דורש בתנועת-יד שגם הצלמים ילגמו כוסית קוניאק. מזמרוני קיבלתי גם את ניגון ה"צמח צדק" המפורסם עם שאגת ה"הוֹוֹוֹ" הקמאית, אותו אני אוהב לשיר עד היום, ואפילו להיסחף לריקוד חב"די מזדמן.

שבעה אדמו"רים היו לחסידות ליובאביטש, הזרם העיקרי וכיום היחיד בחב"ד, שקמה בעיירה בשם זה סמוך לגבול רוסיה-ביילארוס. מייסד השושלת היה ר' שניאור זלמן מלאדי ("אדמו"ר הזקן"), בעל [מחבר] התַנְיָא. בנו היה "אדמו"ר האמצעי," ר' דוּבֵּער שניאורי. הוא העביר את הכס לאחיינו וחתנו, מנחם-מענדל שניאורסאהן הראשון, שנקרא "אדמו"ר צמח צדק" על שם ספרו הנודע. ממנו עבר הכס לאדמו"ר המהר"ש (ר' שמואל), וממנו לבנו אדמו"ר הרש"ב (ר' שלום דוּבֵּער [דב-בֶּער]). בנו היה אדמו"ר הריי"צ (ר' יוסף יצחק), שאחרי השואה העביר את החסידות מרוסיה לארה"ב. הוא הוליד רק שלוש בנות, ולכן עבר הכס לחתנו, מנחם-מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון, שרבים עדיין רואים בו משיח.

ענק-רוח נחשב הרש"ב, החמישי בשושלת, לצד הראשון בעל התניא והשלישי בעל הצמח צדק, בזכות כתביו שהקיפו שטחי מחשבה רבים, וגם כמנהיג שהחל לפרוץ דרכים אל כלל העם היהודי. מצד שני היה איש ידוע-חולי כמו כמה מאבותיו, אולי עקב ריבוי נישואי קרובים, וגם בנפשו לא היה בריא. לכן, על פי עדותו, נסע ב-1903 בלוויית בנו הריי"צ לווינה, להתייעץ עם מומחה מפורסם למחלות עצבים.

העדות הזאת עוררה סקרנות כבר לפני שנים רבות: היעלה על הדעת שאדמו"ר חב"ד, החסידות שפיתחה תורת נפש מפורסמת שמיזגה את ה"זוהר" והקבלה עם כתביו הרציונליים של הרמב"ם, יבקש עזרה נפשית מאותו יהודי כופר שעודד אנשים לדבר על מחשבות תועבה – זיגמונד פרויד?

ארכיון חב"ד בניו-יורק עדיין סגור ברובו בפני חוקרים (רק לפני כמה שנים, למשל, החלה להיחשף הטרגדיה של ראש השושלת ר' שניאור-זלמן, שבנו הצעיר משה לקה במחלת-נפש והתנצר). גם ביומני פרויד, הפתוחים כיום לציבור, לא מוזכר רב חסידי בין מטופליו.

אבל ב-1997, אחרי מות הרבי מלובביץ', התפרסמו קטעים מיומניו וממכתבי חותנו, ומהם התברר שאכן היה זה "פראפ' פרייד השייך לנֶערוִין (פרופ' פרויד שבתחום העצבים)" שאת עצתו ביקש האדמו"ר החמישי. מפגש אכן נוצר, אם כן, בין מנהיגי שתי תנועות בינלאומיות אדירות – ויריבות קיצוניות.

הרש"ב בצעירותו, 1907. מקור: חב"דפדיה.
ב.

מטעמים מובנים מנסים המקורות החב"דיים לצמצם את ההיבט הפסיכולוגי של אותו מפגש. חלקם טוענים שפרויד קיבל את הרש"ב בכובעו הקודם, כנוירולוג, ונתן לו רק טיפול חשמלי. הרש"ב אכן סיפר רק על טיפולים אלה בכמה מכתבים, אבל לא ייחס אותם לפרויד. ייחוס כזה אכן מופרך לחלוטין כי ב-1903, אחרי פרסום המחקרים בהיסטריה ופירוש החלום, כבר זנח פרויד צורת טיפול זו ואף התנער ממנה במילים ברורות כסוגסטיה גרידא. הבן הריי"צ מודה שפרויד נתן ייעוץ פסיכולוגי, אבל הדיאלוג העולה מעדותו הוא פשטני עד גיחוך: פרויד שאל את הרב על הקשר בין הלב והמוח וקיבל ממנו שיעור בפיזיולוגיה ופסיכולוגיה. בהמשך שאל פרויד את הרש"ב על סדר-יומו, יעץ לו להתרחק ממקורות המתח ולעשות טיולים ארוכים ברגל. זו גרסת חב"ד הרשמית, המציגה את המטופל כמי שלימד את המטפל פרק בתורת הנפש, ואת המטפל כרופא כפרי חביב שלא מתעניין בלא-מודע.

הרבי מלובביץ' מנחם-מנדל שניאורסון, חתנו של הריי"צ, הציג גם הוא גרסה קלושה בשיחה שנתן ב-1961, אבל הודה שחמיו התלונן על דיכאון:

כ"ק [כבוד קדושת] אדמו"ר [אדוננו מורנו ורבנו] נ"ע [נוחו עדן] ביקר אז אצל הרופא הידוע פרויד, והלה אמר בסיבת מצב רוחו: המוח משיג מה שהלב (ובלשונו של הרופא שדיבר בשפה האשכנזית: "דאַס העֶרץ") אינו יכול להכיל, והלב אינו מכיל מה שהמוח משיג. ונתן עצה – שחסידים ילמדו ויתעמקו בדברים שאומר הרבי (ובלשונו: ה"ראַבּינער"), ויביאום בפועל, ויודיעו לו על כל זה – שעי"ז [שעל-ידי זה] יגרמו לו נחת רוח.

ברור שפרויד מעולם לא היה מעלה על דעתו מפגש כה שטחי, בוודאי לא עם איש-דת שכל הליכותיו שידרו הדחקה ו"כיבוש היצר." כמו כן, לא ייתכן שהרש"ב נסע לפרויד בלי לדעת משהו על הפסיכואנליזה, שבאותן שנים כבר הייתה מושמצת בפי-כל. והרי מפגש זה התרחש בתקופת השלב המוקדם בחשיבתו של פרויד, כשעדיין זכרו כולם את טענתו המוקדמת שהיסטריה מקורה בהתעללות מינית בילדות או אף גילוי-עריות! באיש זה רצה הרש"ב להיוועץ – ולא במקרה.

מה שחשפה לפני למעלה מעשור פרופ' בַּלַקירסקי-קאץ (כיום באוניברסיטת בר-אילן) על אותה היוועצות הוא מטלטל ומרגש מכל בחינה.

ג.

תחילה נראה שפרויד אכן החל, כמקובל, בבדיקות גופניות כדי לשלול בעיה נוירולוגית, כי בין הסימפטומים מהם סבל הרב היה שיתוק, בעיקר תחושתי אבל גם תנועתי, בידו ובזרועו השמאלית. לכן הפנה אותו פרויד אל מורו, קארל הרמן נוֹתְנַאגל מאוניברסיטת וינה. נותנאגל אמנם אבחן הפרעה עצבית, אבל כשחזר הרב אל פרויד, ומן הסתם קיימו שיחה נוספת, התגבר הרושם שמקור השיתוק הוא נפשי.

כאן התגלה לבַּלַקירסקי פשר היעדרו של המטופל מיומניו של פרויד: הוא מילא בטיפול תפקיד פיקוח, בעוד האנליזה עצמה נמסרה למתמחה.

באותן שנים החלה להתארגן סביב פרויד קבוצה קטנה, שלימים תגדל להיות ההסתדרות הפסיכואנליטית הבינלאומית (אליה מסונפים כיום גם שני המכונים הפסיכואנליטיים בישראל). את מתמחיו הראשונים הכשיר פרויד, כמקובל עד היום ברפואה ובפסיכולוגיה, ע"י הפניות מטופלים ראשונים לאנליזה תחת פיקוחו, עד שיעמוד המתמחה על רגליו. פרויד הפנה אפוא את הרב אל תלמידו הראשון, וילהלם וולף שְטֶקֵל. ספק אם הרש"ב ידע גרמנית, ואולי זו הייתה הסיבה שבנו הריי"צ, שהיה פתוח יותר להשכלה, בא אתו לפגישות הראשונות עם פרויד. זו הייתה כנראה גם הסיבה שפרויד הפנה את הרב אל שטקל שדיבר גם יידיש (אחותו הייתה אדוקה בדתה), ושם יכול היה הרב לדבר בחופשיות ללא נוכחות בנו.

בהפניית המטופל הראשון לאנליזה חנך פרויד למעשה את הפרקטיקה של תלמידו הראשון. זו הייתה אנליזה אינטנסיבית של שלושה חודשים, ואם התנהלה לפי הכללים שקבע פרויד, התקיימה שישה ימים בשבוע. שְטֶקֵל סיפר כי אחת לשבועיים היו הוא וה"רַבִּינֵר" הולכים אל פרויד, למה שקרוי כיום "סוּפֵּרוויזְ'ן," פיקוח של קלינאי בכיר. הצגת המקרה הקנתה לשטקל את הכניסה לחברה הפסיכואנליטית של וינה שנוסדה באותם ימים, אבל אז החלו החיכוכים האישיים בינו לבין פרויד, שיתוארו להלן. שטקל רצה לפרסם ספר על טיפול בשני אנשי דת, רב וכומר. פרויד דרש לעבור על כתב-היד, שינה ותיקן ככל שראה לנכון (הוא הציע להשמיט את המקרה של הכומר, ובלקירסקי חושדת שהכומר בכלל היה דמות בדיונית אליה הועתקו חלק מהעובדות הידועות מחיי הרש"ב). לבסוף ניאות גם לכתוב פתח-דבר בטון חמצמץ.

משטקל אנו יודעים, אם כן, מה היה בפגישות הריי"צ עם פרויד לפני שהופנה אליו להמשך האנליזה. שטקל הציג את המקרה לפני החברה הפסיכואנליטית הווינאית ב-1908, בנוכחות פרויד כמובן, ועורר דיון ער. אחר כך פרסם את הספר. שנה לפני מותו חזר והרחיב על המקרה באוטוביוגרפיה שכתב. כדרכו, מתאר שטקל את המקרה בכישרון ספרותי ניכר. נוגע מאוד ללב המפגש הראשון בו מכחיש הרב כל בעיה בתחום המיני ועוזב בכעס את הטיפול, אבל שב למחרת ומודיע שהחליט לא להסתיר יותר שום דבר. בלקירסקי, בלמדנות ובכישרון, זיהתה שורת הקבלות ברורות בין ה"רַבִּינֵר" של שטקל לבין הרש"ב.

הרש"ב, בלקירסקי-קאץ, שטקל

ד.

מהקבלות אלה נפרשת תמונה מזעזעת: החל מגיל חמש, עבר האדמו"ר שלום דב בער מלובאביץ' ניצול מיני בידי משרת המשפחה שהופקד על גידולו והיה משכיב אותו לישון. שטקל תיאר טקס לילי קבוע של סקס אוראלי בילד, שגם עינג מצדו את המבוגר. הקשר נמשך לדברי הרב עד לנישואיו בעודו נער. מאז, סיפר לשטקל, "זה [האקט הפדופילי] כבר לא היה אפשרי."

באופן תמוה – ואולי לא כל כך? – חיבב הרב כל חייו את אומנו, למרות שהיה ידוע כאיש גס ואלים, ומעולם לא התעמת אתו גם בבגרותו.

עוד היה, מספר שטקל, אחיו הבכור של הרב, שנהג לאונן אתו כשהיו ילדים. אחרי שהתחתנו ניסה הבכור לגרום לאחיו להתגרות מאשתו, ולחילופין חיזר אחרי אשת הצעיר.

כפי שכבר הודגש פעמים רבות, לא כל הפרטים במאמר הארוך של שטקל תואמים את חיי הרש"ב. כך הטענה שהרב התחתן בגיל 18 (במציאות חותן הרש"ב בגיל 13 עם בת הדוד-רבא ששודכה לו ע"י סבא "צמח צדק" עוד בילדותו). כך גם במה שמוסיף שטקל שהרב שלח אליו כעבור כמה שנים גם את בתו לטיפול (לרש"ב היה רק בן). אמנם, שינוי פרטים לצורך שמירה על פרטיות המטופל הוא נוהג מקצועי מחייב (תיארתי פעם אסון שקרה לצעיר ישראלי מבטיח שפסיכואנליטיקאי מפורסם לא הסווה את סיפורו כראוי). נזכיר עוד כי חלפו שש שנים בין הטיפול לבין פרסום הספר. הייפלא כי בחב"ד טוענים עד היום בזעם כי כל דמיון בין הספר של שטקל לבין חיי האדמו"ר הנערץ שלהם הוא מקרי?

אז ממש לא, אלא אם כן ניחן שטקל ברוח-הקודש. כי שאר הפרטים בספר תואמים את הידוע בבית הרש"ב הרבה מעבר לכל צירוף-מקרים. כך תאריכי השהייה של האב והבן שניאורסון בווינה; כך גילו של המטופל; כך ההערה של שטקל שהרב בא לפגישות הראשונות עם בנו; וכך תיאור הסימפטומים של גמגום ושיתוק זרוע ויד שמאל, המוזכרים גם בתולדות חב"ד, כולל עדות הרש"ב שהוא לא הרגיש אפילו דקירת מחט – אותה בדיקה מבדלת שביצע שטקל! אפילו אחד החלומות שמתאר שטקל (חלום החיילים) תואר ע"י הרש"ב בשיחתו עם בנו. דרמטי מאוד הוא תיאורו של שטקל על הקושי של הרב לבטא את האותיות של השם המפורש יהוה – בדיוק כפי שיספר לימים בנו הריי"צ!

וזו רק ההתחלה. התפרצות המחלה בדיווח של שטקל נגרמה ממריבה אלימה בין המטופל לבין אחיו הבכור על ירושת ספרי אבות השושלת הרבנית. סכסוך כזה מתועד, אם כי בלשון יותר עדינה, גם בשורת עדויות חב"דיות. אחיו של הרש"ב היה הרז"א, הרב שניאור זלמן אהרן שניאורסון, שהיה מבוגר ממנו בשנה וחצי, ושכל הביוגרפיות החב"דיות מודות שמעט מאוד ידוע עליו (מעט מאמריו ששרדו, ופורסמו בידי האדמו"ר האחרון, מגלים הבנה עמוקה בחסידות). כך אולי מתבהרות כמה תעלומות בנוגע לאח הזה: למה לא עבר כס האדמו"רות רק אל הבכור, כנהוג, אלא במשותף אל שני האחים? למה פרש לבסוף הבכור מהנהגת חב"ד וגלה הרחק מלובאביץ'? מה האמת בשמועות בעיתוני אותן שנים על רומן שניהלה אשתו עם רוקח מקומי, שהיה סיבת גירושיהם? למה ציווה כמה ימים לפני מותו לשרוף אל כל כתביו ולקבור אתו את האפר? למה מציינים כמה מקורות באי-רצון כי בילדותו הרבָּה להכות את אחיו ואחותו הקטנה?! ומה פשר הספק שהטיל מישהו, כשהיה רז"א ילד, אם יגדל הילד הזה להיות תלמיד חכם?

התיאור שמביא שטקל, אם כן, מתקבל מאוד על הדעת: בן בכור אינטליגנטי, מפונק, בעייתי, משחקי מין בילדות, גדל להיות בחור משכיל, "איש העולם" עם חוש לעסקים. יחסים טעונים בין האחים, וצד פרוורטי ביחסו אל הצעיר גולש אל פנטזיות בנוגע לנשותיהם. בקיצור: לא מתאים לכס האדמו"ר, שעל-פי הודאתו שלו גם הוא לא רצה בו.

ר' שניאור זלמן אהרן שניאורסון,

גם הפדופיל ניתן לזיהוי ברמה גבוהה של ביטחון: יוסף-מרדכי, מֵשוֹרֵס (משרת) שנודע במקורות חב"ד כחצוף כלפי מעסיקיו, שירת לפחות שלושה דורות במשפחת שניאורסאהן ומת בגיל 103 בלי שייוודעו מעשיו. הנה תיאורו בחב"דפדיה:

נולד באזור שנת תק"ס. את תפקידו כמשמש בקודש החל עוד אצל אדמו"ר הצמח צדק בשנת תקצ"א. פעם אחת ציווה אותו הצמח צדק לישון בסוכה, והוא השיב שבחוץ שורר קור, הצמח צדק ענה לו: "עמלק הוא קר, ליהודי יש חמימות, לך לישון בסוכה ותזכה לאריכות ימים". לאחר מכן שימש בתפקיד אצל אדמו"ר המהר"ש. פעם ביקש ממנו אדמו"ר המהר"ש להיכנס לסוכה, כשהוא היה שרוי בכעס, אדמו"ר המהר"ש אמר לו: "יוסף מרדכי אמנם הנך "מיוחס", אבל צריכים להיות בדרך ארץ בפני הסכך, הסכך אינו אוהב כעס!".

שוב, אי-אפשר להתעלם מההתאמה: שני המקורות, החב"די והפסיכואנליטי, מספרים כי בבית אדמו"ר נערץ עבד משרת זקן שמסיבה כלשהי נאלצה המשפחה להעלים עין מהתנהגותו הגסה. ההתנהגות הפרוורטית-לכאורה של הבכור רז"א נעשית עתה מובנת אם נניח שגם הוא עבר התעללות דומה מצד המשרת. ועוד פרט מטריד: בבגרותו הפקיד הרש"ב בידי יוסף-מרדכי את בנו שלו, יוסף-יצחק, בתקופות בהן נעדר. הריי"צ מתאר בזיכרונותיו כמה אומלל היה בשנות היעדרות אביו וכמה קשה היה המשרת אליו. כאן מופיע פרט קצת מפחיד: הבן לא מדווח על פיתוי מיני אלא על... אמנזיה לגבי כל אותה תקופה!

נו, א שיינע משפוחה... לא לדאוג. גם בצד האדמו"ר פרויד אין רגע דל.

ה.

כאמור, התנועה הפסיכואנליטית באותם ימים מנתה רק קומץ תומכים סביב היהודי המוזר שהחל קריירה מבטיחה במעבדתו של בריקה כנוירוביולוג, ואחר כך ברפואה כנוירולוג ומומחה לשיתוקי ילדים, והנה זנח אותה לטובת שיטת טיפול מביכה, שדיברה על לא-מודע וגילוי עריות ושאר עניינים שבן-תרבות סולד מהם. מדרך הטבע הצטרפו לאותה קבוצה לא מעט אנשים מעורערים בנפשם. טרם גובשו אז נהלי הכשרה ראויים, וגבולות האתיקה נחצו שוב ושוב. לא לחינם מכנים הפסיכואנליטיקאים עד היום יחסים חוץ-טיפוליים בין מטפל ומטופל "גילוי עריות."

החבר הראשון בקבוצה היה כאמור וילהלם שְטֶקֵל, שקיבל כמסתבר את הטיפול ברש"ב. הוא היה רופא משפחה שלמד אצל אחד ממייסדי הסקסולוגיה, ריכארד פון קראפט-אבינג. אחרי שמונה פגישות טיפוליות אצל פרויד החליט להתמחות במקצוע החדש, שלמעשה מכתיר אותו כפסיכואנליטיקאי השני בהיסטוריה. בהדרגה הצטרפו רופאים נוספים וכך נוצרה התנועה.

אבל עד מהרה התגלע קרע בין השניים. שלא כמו הפילוגים עם אדלר ויונג שנבעו מחילוקי-דעות תאורטיים, שטקל סולק מהתנועה הפסיכואנליטית על רקע אישי אחרי שהסתכסך כמעט עם כל עמיתיו. יריבו המר ב"קבוצת יום רביעי" היה ויקטור טַאוסְק, עורך-דין מבריק שהשלים לימודי רפואה והחל התמחות בפסיכיאטריה. שני התלמידים האלה עצבנו את הפרופסור כשפרסמו מאמרים שמתחו את גבולות הפסיכואנליזה הרבה מעבר למה שהוא היה מוכן להעז. ובנוסף התקוטטו מדי פעם. גם טאוסק היה באנליזה קצרה אצל פרויד, שבחוסר-אחריות פושע הפסיק אותה והפנה אותו להמשיך את הטיפול אצל אחת מתלמידותיו. זה הסתיים בהתאבדותו של התלמיד. זו הייתה רק אחת בשרשרת טרגדיות שפגעה באותה קבוצת חלוצים. שטקל, שיסיים גם הוא את חייו בנסיבות דומות, כתב בהספד על טאוסק כי הפסיכואנליזה הייתה כמו קרני הרנטגן, שמגליו הראשונים לא היו מודעים לסכנותיהן.

אבל שטקל היה צרה צרורה מכמה בחינות. הוא היה בעבר הרופא של אימא של פרויד, ואולי משום כך ראה עצמו מספיק קרוב למאסטר כדי לפנות אליו ב"זיגמונד" הסחבקי במקום ה"הֶר פרופסור" המקובל (לפרויד, שחיכה הרבה שנים לדרגה הזוטרה של פרופ'-חבר, הייתה רגישות מובנת בנושא). המצב הסלים כשהתמנה שטקל להיות עורך כתב-העת הפסיכואנליטי הראשון, ולפי העדויות נהג בו כאילו היה רכושו הפרטי. הפיצוץ היה עתה בלתי-נמנע. מאז נותר שטקל בווינה כמטפל מוחרם שהעדיף טיפולים קצרים, בלי לייסד אסכולה חדשה. אחרי פלישת הנאצים לאוסטריה נמלט ללונדון. שם, מרושש, חולה סרטן וגנגרנה סוכרתית, פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, בה שב והרחיב על הטיפול ברב, ואז שם קץ לחייו.

ההגינות מחייבת לציין כי עמיתיו של שטקל בתנועה הפסיכואנליטית חשדו בו כי הוא ממציא מקרי טיפול – טיעון עליו עטים אנשי חב"ד כיום כדי לערער על אמינות תיאור טיפולו ברש"ב. אבל ניסיון זה נופל מיד בפני העובדה המתועדת: הספר של שטקל על טיפולו ב"רבינר" בפיקוחו הדו-שבועי של פרויד עבר לפני פרסומו הגהה קפדנית של פרויד, שגם הוסיף לו פתח-דבר!

טיפול זה, שכאמור הוצג בפני החברה הפסיכואנליטית של וינה וזכה לדיון ער, לא נכנס לקאנון הפסיכואנליטי כי זמן לא רב אחרי הוצאת הספר הגיעו היחסים בין שטקל ופרויד לניתוק סופי. "חזיר מושלם" כינהו פרויד במכתבו ליונג, וברשעות אופיינית השווה פעם את האינטואיציה הפסיכואנליטית שלו לחוש הריח של חזיר המגלה כמהין מתחת לאדמה. בהזדמנות אחרת הכה על שני חטאים: הוא זה שבצעירותו גילה לעולם את הקוקאין, והוא שהביא לפסיכואנליזה את שטקל.

ו.

אבל ההיסטוריה לא עשתה צדק עם מקומו של שטקל בין חלוצי הפסיכואנליזה. כך לדוגמה, הדימוי הפופולרי של פירוש החלום הפסיכואנליטי בספרות ובקולנוע מתאר אותו כפיענוח סמלים. ממש לא נכון. החידוש הגאוני של פרויד בהבנת החלום היה בשיטת האסוציאציות החופשיות. הטענה שפרט מסוים בחלום הוא סמל לתוכן מודחק הייתה של שטקל, ופרויד קיבל אותה באי-רצון רק אחרי שהשתכנע בה בעצמו. כך נוצר החיבור העמוק בין החלום לבין האגדה ויצירות האמנות.

(פרופ' הנס קרייטלר ז"ל, מחלוצי הפסיכולוגיה הקלינית והאקדמית בישראל, ודמות צבעונית מאוד בפני עצמו, סיפר לי לפני שנים רבות שעבר אנליזה אצל שטקל בווינה. בדיעבד אני מצטער שלא ביקשתי ממנו להרחיב על מפגש זה.)

עוד ייזכר לזכות שטקל איך עמד באומץ מול הכשל המפורסם ביותר של פרויד. בתחילת דרכו סבר פרויד כי רוב מטופליו עברו טראומה מינית בילדותם. ביושר הפנאטי שאפיין אותו כל חייו, הוא היה מוכן באותה תקופה לייחס נטיות פדופיליות אפילו לאביו האהוב שכבר לא היה בחיים, ואפילו בו עצמו אבחן התעוררות מינית כלפי אחת מבנותיו הפעוטות. הוא גם זכר פיתוי מיני של אומנת כשהיה כבן שנתיים. זה היה אומץ אדיר באותם ימים. כזה היה פרויד, אב למשפחה בורגנית גדולה, שלצד השפם המסולסל, הסיגארים ושאר גינוני הגבריות שטיפח באותם ימים, היה מסוגל להפטיר באגביות "היה משהו הומוסקסואלי באהבה שלי אל יונג" לרחש השתנקויות התדהמה של הסובבים.

אבל תורת הפיתוי נזנחה כשהגיע פרויד למסקנה שלא ייתכן שמספר כה גדול של הורים שהכיר הם סוטי מין. עכשיו, למרבה הצער, עבר בתנועת מטוטלת לקיצוניות השנייה, שנטתה לחשוד בכל סיפור כזה כנובע ממשאלת גילוי-עריות של הילד עצמו.

זיגמונד פרויד, 1909, אוסף שבדרון, הספריה הלאומית.

תגלית המיניות הילדותית, ובעיקר השלב האדיפאלי, הייתה פריצת-דרך חשובה בהתפתחות הפסיכואנליזה, כמו חשיבות טראומות הילדות בכלל. אבל היא הושגה במחיר הכבד של התעלמות מפשעי מין בתוך המשפחה. על כך זכה פרויד לקיתונות ביקורת עד היום – גם באתר זה. שטקל מופיע אם כן כאחד הבודדים בפסיכואנליזה המוקדמת, לצד שאנדור פֶרֵנצי, שתבעו להתייחס ברצינות לכל תיאור של מטופל על טראומה מינית בילדות. כך, אפוא, התייחס ברצינות ובכבוד לזיכרונותיו של הרב על ההתעללויות המיניות בילדותו.

ובעוד נושא התנגד שטקל לפרופסור, ובנחישות. לא ייאמן אבל אפילו פרויד, המשחרר הגדול של המיניות, היה בין אלה שסברו שהאוננות מזיקה. מה בדיוק עשה עד גיל שלושים כשקיבל סוף-סוף רשות ממשפחת ברנאייס להתחתן עם ארוסתו מרתה? ידוע גם שיעץ לבנו אוליבר להימנע מאוננות. גם בדיוני החברה הפסיכואנליטית בווינה נרשם מפגש בו הציג פרויד את העמדה האווילית, ואפילו הזכיר את ה"ניוון" של נערים ערבים (!) כנובע מאוננות. רק חבר אחד בקבוצה התנגד לו: שטקל.

זמן קצר אחרי פרישת שטקל באו הפילוגים המפורסמים יותר, בהם פרשו מפרויד אדלר ויונג, שהקימו אסכולות חשובות משלהם (גם בנושא זה פרסמה בַּלַקירסקי ספר מרתק). כיום כל המחלוקות הללו בין המייסדים עתירי-האגו הן מים מתחת לגשר. הפסיכואנליזה המודרנית למדה להכיל ואף לעודד פוליפוניה עשירה ומפרה. רק שטקל, הפרובוקטור המוחרם, כמעט ונשכח, אבל בשנים האחרונות זכה להערכה מחדש.

ז.

האם נשמר קשר בין המטופל והמטפל? שטקל כותב כי שמע מקרובי משפחתו של הרב שמצבו הוטב, ולכן משערת בלקירסקי שבנו של הרש"ב נשאר אתו בקשר מכתבים. והנה כעבור שני עשורים התחדש הקשר בין משפחות שניאורסון ושטקל, הפעם בגלוי.

המטופל עכשיו הוא האדמו"ר השישי, הריי"צ (רבי יוסף יצחק). אתו עולה עכשיו על הבממה גם האדמו"ר השביעי והאחרון, הכריזמטי והמפורסם מכולם – מנחם-מנדל שניאורסון. לעת עתה הוא עדיין רב ומהנדס צעיר שהתחתן עם בתו של הריי"צ, וכבר סומן כיורשו המיועד. הנה צילום מפורסם בו משחקים השניים שחמט. חב"דפדיה מביאה כך את הסיפור:

בשנים תרצ"ז-תרצ"ח אדמו"ר הריי"צ היה נתון בחולשה בריאותית ועל פי הוראת הרופאים נסע לפוש מספר פעמים בנאות דשא בעיירה פרכטולדסדורף שבאוסטריה. במהלך שהותו במקום, נהג הרבי לבקרו לעיתים תכופות בהם היו משוחחים בעניני תורה וחסידות, וקיבל ממנו הוראות בעניני עסקנות הכלל.

הרופאים אסרו על אדמו"ר הריי"צ להתאמץ והורו לו לנוח מעיון שכלי בלימוד התורה, ובשל כך ניצל אדמו"ר הריי"צ את אחת ההזדמנויות בהם ביקר אצלו חתנו והתיישב לשחק איתו שחמט. בהתוועדות י"א ניסן תש"ז, בעת ביקורו של הרבי בפריז, הרבי סיפר שלאחר הסיבוב הראשון חשב הרבי הריי"צ שהרבי מסובב את המשחק על מנת שהרבי הריי"צ ינצח. ומשום כך הרבי הריי"צ ביקש לשחק סיבוב נוסף, בו זכה הרבי.

היכן התקיים המשחק הזה? בסנאטוריום ("נאות דשא" בעגה החב"דית) לא הרחק מווינה. ייתכן שהריי"צ הכיר את המקום כבר בנסיעתו הראשונה עם אביו. אבל עכשיו הוא האדמו"ר, וגם הוא סובל לפעמים ממה שחב"ד מתארת בלשון מכובסת כתשישות, מן הסתם דיכאון וחרדה. האם התורשה פועלת? ייתכן, וייתכן עוד דבר. נזכור כי לפי עדותו הושאר בהיותו ילד, כשאביו יצא לאחת מנסיעותיו, להשגחת המשרת יוסף-מרדכי. האם גם הוא נפל קורבן למעשה פדופילי? כפי שציינתי, הוא על פי עדותו, היה מאוד אומלל באותן שנים, אבל לא זכר מהן כלום!

אז עכשיו, כמה פעמים בשנות העשרים, ממש עד הפלישה הנאצית לאוסטריה, הוא בא מדי פעם לנוח בסנאטוריום ליד וינה, ולדבריו מצבו כה קשה עד שהרופאים אוסרים עליו ללמוד תורה. זה הזמן להכיר את מנהלת בית-המרפא. גם הוא מכיר אותה היטב: זו בתו של הפסיכואנליטיקאי של אבא! כן, חלפו למעלה מעשרים שנה ובנו של הרש"ב מתאשפז אצל בתו של וילהלם שטקל.

גרטרוד שטקל-צוקרקנדל: וילהלם שטקל. באדיבות פרופ' מאיה בלקירסקי-קאץ

גרטרוד שטקל-צוקרקנדל הייתה אמנית מוכשרת, מעורה היטב בעבודת אביה ואף ציירה מטופלים שלו. כשבגרה נישאה ליהודי ממשפחה וינאית מיוחסת, שרכש את הסנאטוריום שייסד הסקסולוג קראפט-אבינג, המורה של שטקל. עכשיו, בהיעדרו של בעלה שנסע לארה"ב, וממש ערב הפלישה הנאצית לאוסטריה, הייתה גרטרוד המנהלת של המקום. בו-בזמן המשיכה בעבודתה כציירת.

ובשני כובעיה אלה הנחילה לנו את היצירה הנפלאה הזאת: ארבעה פורטרטים של הריי"צ, מדהימים מכל בחינה. זו פעם יחידה שרב חרדי יושב לפני אישה שתצייר אותו. בלקירסקי מציינת עוד שהציור יוצר דמיון ברור בינו לבין אביו.

גרטרוד שטקל-צוקרקנדל: יוסף-יצחק שניאורסון. באדיבות פרופ' מאיה בלקירסקי-קאץ

בישיבות הנינוחות האלה של אדמו"ר חב"ד מול אמנית יהודייה מתבוללת יש מסר ברור: הכרת-תודה לטיפול שעבר אביו אצל אביה. כאן גם נפתח ונסגר המעגל האישי של פרופ' בלקירסקי-כץ. היא החלה את הקריירה שלה כמרצה לאמנות, והתמחתה בהיסטוריה של האמנות היהודית. לפני שנים רבות הייתה באבל אחרי פטירת אמה, שרצתה שתהיה אמנית. בתקופה זו נתקלה בציורים אלה של הריי"צ, שהיה אהוב עליה בשל צניעותו ומסירותו לבריאות נפשם של חסידיו. בניסיונה להתחקות אחרי היצירה הגיעה אל אביה של הציירת, וילהלם שטקל, וכך חשפה בעבודה מאומצת את סיפור טיפולם של פרויד ושטקל ברש"ב. ההתעמקות בפרשה זו היא שהניעה אותה לפתוח בקריירה מקבילה. היא נרשמה ללימודים במכון פסיכואנליטי בארה"ב, הוכשרה כפסיכואנליטיקאית, וכיום היא גם מטפלת בפרקטיקה פרטית לצד ההוראה באוניברסיטה.   

ח.

ועכשיו גבירותיי ורבותיי – האם נמצא האקדח המעשן?

עד כה היו לנו רק ראיות עקיפות לקשר בין הרש"ב ושטקל. היעדרה של ראיה ממשית הוא שמאפשר עד היום לחב"ד לדבוק בגרסה הרשמית: רק שיתוק ביד, כמה ביקורים אצל פרויד, טיפולים חשמליים, קצת פסיכולוגיה של עצות סבתא, אפס פסיכואנליזה.

לא עוד.

עכשיו, אפריל 2026, כשבועיים אחרי פרסום המאמר הזה, קיבלתי מחוקר חרדי צעיר ומלומד מאוד, דן שניידר, צילום מסך שומט-לסת. המדובר לדבריו בקטע מתוך כתב-יד של הריי"צ שמצא באתר ספריית חב"ד – ושנעלם משם ברגע שהוריד אותו! הצצתי בצילום. הנה, למעלה מעשור אחרי מאמרה הראשון של בלקירסקי, הודאת בעל-הדבר! בכתב-ידו, לכאורה, מאשר הריי"צ עצמו כי אביו היה בטיפול לא רק אצל פרויד אלא גם אצל שטקל, שחב"ד טוענת בזעם כי לא היה לו דבר וחצי דבר עם האדמו"ר! דן כותב כיום מחקר משלו בנושא, וצפויים בו עוד ממצאים חדשים.

סיפרתי על כך למאיה, ואז נזכרה גם היא שלפני ארבע שנים שלח אליה רב נודע בחב"ד – מחנך, היסטוריון וסופר – את אותו צילום מסך, שלדבריו היה באתר ספריית חב"ד והוסר ממנו. גם הוא ביקש שלא לפרסם את שמו. אקרא לו להלן "נריה." פניתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי על כתב-היד. כן, אישר. הצילום אותנטי ומוכר לרבים בקהילה.

הנה, אם כן, הטקסט הרשמי באתר חב"ד: איגרת של הריי"צ משנת תרמ"ו (1885) אל ר' שניאור זלמן סלונים שאותו כינה "נכד." זו מגילה יפהפייה, ממנה אביא קטע ארוך (ההדגשות במקור, הערותיי בסוגריים מרובעים) עד לשורה המכרעת:

ב"ה יום ד' ג' מ"א [מנחם אב]

ליובאוויטש

כבור [כבוד?] ש"ב [שאר בשרי] (נכדי) ידידי עוז הרב המפורסם ווח"ס [וחסיד וחכם סופר] י"א [ירא אלוקים / ידידנו אהובנו] כו' [כבוד שמו?] מו"ה [מורה והרב המובהק] שניאור זלמן שי'[חיה]

ת"ל [תודה לאל] בעד החוה"ש [החיים והשלום] כה לחי.

...

...

אך העיקר שלא ילמוד בדרך מעביר [ביטוי חב"די לתיאור "צינור" המעביר אור אלוהי] (ולא בעיון), עד ופעם כך:

בזה מורה לנו הוד כ"ק [כבוד קדושת] אאמו"ר [אבי אדוני מורי ורבי] הרה"ק [הרב הקדוש] דרך ואופן בלימוד החסידות, הוא מזהיר על השני הקצוות, שלא ללמוד לא בדרך מעביר ולא בעיון. ומורה על המיצוע, ומגביל את המיצוע במשבצות אלו: א) שיבין את הענין, ב) ויוכל לחשוב, ג) ויחקקם בלוח לבו (ומבאר ענין החקיקה), ד) שידע כללי'[ות] הענינים.

המעיין ושם לבו להאמור, יכול הוא למצוא דרך האמיתי באופן לימוד דא"ח [דברי אלוהים חיים]. והדרך המיצוע של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, הוא הדרך המיצוע בין המעביר והעיון של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק.

מעביר של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, בנסוע כ"ק אאמו"ר הרה"ק לחו"ל למעיני הישועה [סנאטוריום] לחזק בריאותו, הנה פעמים רבות היתה עיקר רפואתו להיות יושב במקום אויר צח, ושלא לעמול מוחו הק'[דוש] בעיונים עמוקי'[ם] ביותר. היו זמנים שהי'[ה] לוקח אתו עמו ספרים שונים לקרוא בהם בדרך מעביר (בד"כ [בדרך-כלל] עד כמה שהי'[ה] אפשר היו מונעים אותו מזה, בכדי שיהי'[ה] במנוחה גמורה וינוח מגודל עבודתו, אבל על הרוב לא הי'[ה] מועיל ההשתדלות בזה), ופעם הלך לטייל ולקח עמו ספר שער האמונה, ובמשך יותר על ארבעה שעות למדו כולו בדרך מעביר.

עיון, של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, בשנת תרס"ג בחורף התעכב יותר על ג' חדשים (שהי' אז אצל הפראפעסר ...) ואנכי הייתי אתו עמו אז במסע ההוא.

רואים את שלוש הנקודות בשורה האחרונה? כאן בחר הספרן להשמיט משהו. הנה, לדברי הרב נריה, צילום הקטע המצונזר, מתוך כתב-היד:

זה הפענוח של שניידר ונריה:

עיון, של הוד כ"ק [כבוד קדושת] אאמו"ר [אבי אדוני מורי ורבי] הרה"ק [הרב הקדוש] בשנת תרס"ג בחורף התעכב יותר על ג' חדשים שהי'[ה] אז אצל הפראפעסר [הפרופסור] (פרייד [פרויד] והדאק' [והדוקטור] שטעקיל [שטקל]) ואנכי הייתי אתו עמו אז במסע ההוא.

(הרשיתי לעצמי תיקון קטן לפענוחי כב' הרבנים: מאיגרות הרש"ב והריי"צ עולה כי האב ובנו נהגו לקצר את המילה "דאקטר" כך: "דאק'," ולא "דר'," וההתאמה לכתב-היד גדולה אף יותר.)

עוד אדגיש כי, בניגוד לגרסת חב"ד, מצוקותיו של הרש"ב לא הצטמצמו לבעיה נוירולוגית בלבד. הן מכתביו והן מכתבי בנו מתארים שורה ארוכה של סימפטומים נפשיים מהם סבל במהלך שנות נסיעותיו להתייעצויות עם רופאים בבירות אירופה. ניתן למצוא בהם תלונות על דיכאון וחרדה, וכן מצבי ערפול דמויי עילפון, שבלשון הפסיכיאטריה בימינו מוכרים כמצבים דיסוציאטיביים, השכיחים בעיקר בין קורבנות התעללות מינית.

ובכן, האי דאמרי אנשי: I rest my case. נטל ההוכחה הוא מעתה על ספריית חב"ד. האם צילום כתב-היד הזה הוא אותנטי? נאמן עליי הרב נריה, בעיקר לאור העובדה שהוא עצמו טוען שגרסתו של שטקל היא בדויה – ראו נספח 1 להלן.

ט.

אסכם אם כן את העולה מעבודתה של בלקירסקי-כץ.

מפגש ייחודי, אינטימי מאין כמותו, נוצר בין הנהגת חסידות חב"ד לבין הפסיכואנליזה בשנותיה הראשונות ותועד בדו"ח קליני מפורט. לכן, בתוך פרשות-המקרים הידועות בקאנון הפסיכואנליטי, ראויה וינייטה זו למקומה ההיסטורי הראוי: שנים אחדות אחרי "אנה או." ושאר הנשים במחקרים בהיסטריה של פרויד וברויאר, ועוד לפני "דורה," "איש החולדה" ו"איש הזאב" של פרויד, וכן לפני "הנס הקטן" של מקס גראף בפיקוחו של פרויד, נעשתה בידי וילהלם שטקל אנליזה בפיקוחו של פרויד ל"רבינר," האדמו"ר החמישי מלובאביץ'.

ההתנגדות העיקשת של חב"ד לקשר בין הרש"ב לבין שטקל אינה עומדת בקנה אחד עם יחסו הנינוח והכמעט-משפחתי של בנו הריי"צ אל בתו של שטקל בשנים שאחר כך. וככל שכתב-היד לעיל הוא אותנטי, גם האגביות בה הזכיר הריי"צ את הקשר הזה במכתב אל תלמידו מעידה שלא ראה בו משהו להסתיר או להתבייש.

הרש"ב היה ללא ספק מודע למגבלותיו של טיפול של כ-70 שעות בו נאלץ להסתפק באותם שלושה חודשים בהם עסק באינטנסיביות, כדרכו, גם בענייני היהודים באוסטריה ובעולם. אין סיבה שלא לחשוב שגם בטיפול קצר זה ראה חוויה מיטיבה, ולכן רק טבעי היה שגם בנו הריי"צ יבקש את עזרת בתו של שטקל בענייני בריאותו שלו, וגם יתמסר באמון גמור כזה למכחול ולבד-הציירים שלה. אפשר גם להבין למה לא רצה הרש"ב לחלוק ברבים, כפי שעשה עם הטיפולים הרפואיים, מסע כה אינטימי אל נבכי נפשו בידי רופא צעיר ממנו, שהיה יהודי מתבולל ואפיקורס. אבל בוודאי הבחין בהקבלות הרבות בין הפסיכואנליזה לתורת הנפש החסידית, ומן הסתם השפיעה חוויה זו על תורת חב"ד בשנים הבאות.

למרבה הצער יש גם פנים אחרות להגות חב"ד, הממחישות את מה שקורה לאנרגיה מינית מודחקת. הרב יצחק גינזבורג, שחיבר כתב הגנה על ד"ר ארור גולדשטיין, כתב פעם (ומיהר בפחדנותו למחוק) שמי שמורד בשלטון השמאל החילוני מכפר במרידתו על חטא האוננות. ככה זה עם חרד"לים, כהניסטים ודומיהם: כשהראש מתפוצץ מתמונות של אברי מין מכל הסוגים והגדלים, מוביל הלחץ אל הסכין ואל העוזי.

הלקח לימים רעים אלה הוא ברור ומר: עבירות מין היו בחצרות הרבנים לא רק בתקופה המודרנית, בהבדל זה שבדורות הקודמים הושתקו הקורבנות באכזריות, נשים וגם גברים. חשוב גם לזכור כי, מכל הידוע בספרות הפסיכולוגית, סביר שהרבנים הפוגעים היו בעצמם קורבנות פגיעה מינית בילדות. עד היום, מכות של מורים הן תופעה ידועה ומחפירה בחינוך החרדי.

לי אישית תישאר תמיד בלב פינה חמה לחב"ד, ובוודאי לניגוניה. הנה בשנה האחרונה נחקרתי פעמיים בלהב 433 בחשד ל"הסתה נגד ראש הממשלה," והשמעתי בשערי התחנה את נְיֶעט נְיֶעט נִיקַאוָוא.

תם ולא נשלם. מוקדש באהבה, בשמי ובשם מאיה, לנחמה תאנה, לדורית לנג, ולכל נפגעות ונפגעי הפגיעות המיניות בחברה החרדית המשמיעות ומשמיעים את קולם המרפא.

*

נספחים:

נספח 1. השגות הרב נריה על הקשר רש"ב-שטקל

תקוותי היא שדבריי יישקלו באופן אובייקטיבי, ושמסקנת המאמר לא תיגזר מראש כתוצאה מחיפוש אחר נרטיב מרתק על חשבון האמת.

מי ש'מדביק' לרבי הרש"ב את התיאורים בספרו של שטקל מבצע שיימינג לכל דבר ועניין. העוול זועק שבעתיים כשמדובר באדם שהלך לעולמו ואינו יכול להגן על שמו הטוב. בפרט כשמדובר בענק רוח בקנה מידה היסטורי, שהשאיר עשרות כרכים עם אלפי עמודים של הגות רוחנית עמוקה מיני ים. להלביש על דמות כזו עלילה הלקוחה ממחוזות ההזיה היא עוול נוראי.

אילו היה המחקר המדובר עומד למבחן משפטי בתביעת לשון הרע, טענת 'אמת דיברתי' לא הייתה יכולה להתבסס. די בבחינת כתבי שטקל עצמם כדי להוכיח שהמרחק בינם לבין דמות הרבי הוא גדול מאוד.

להלן עיקרי הכשלים:

א.

שטקל מתאר מטופל מגמגם, אחוז בעתה ופחד משתק מדיבור בציבור. אלא שהמציאות ההיסטורית הפוכה לחלוטין; הרבי הרש"ב היה נואם בחסד עליון שזכה לכינוי 'הרמב"ם של תורת החסידות'. מאמרי החסידות שלו (ה'המשכים') ידועים בבהירות, סדר ובעיקר באריכות יוצאת דופן (ה'המשך' של שנת תרס"ו לבדו עומד על קרוב ל-1,000 עמודים עמוקים ומורכבים ביותר).

מידי שבת היה הרבי נושא דברים במשך שעות ארוכות, במבנה מורכב ומסועף שאין שני לו בתורת החסידות ואפילו בתורת הקבלה כולה

אדם הסובל מגמגום או מפחד קהל משתק פשוט אינו מסוגל, נוירולוגית ופסיכולוגית, לנהל בעוצמה כזו שבוע אחרי שבוע, מאמרים כל כך ארוכים ומפרכים בפני קהל.

המרחק בין אדם מגמגם ומפוחד למנהיג ציבור שהדיבור הוא אחד הכלים המרכזיים בחייו, אדם המתואר שאומר את מאמרי החסידות בקול רם ובביטחון (גם על ידי כאלו שלמדו בבחרותם בליובאוויטש, נטשו את חסידות חב"ד וכתבו עליה בביקורתיות) הוא פער בלתי ניתן לגישור.

ב.

שטקל מתאר שאותו מטופל שלח אליו כעבור כמה שנים את בתו לטיפול. אולם עובדה היסטורית ידועה היא שלרבי הרש"ב לא היו בנות כלל, אלא בן אחד ויחיד.

למרות שהמחקר הנ"ל מציין עובדה זו, הוא לא נותן לה משקל מספיק כראיה מפריכה, הדוחה וסותרת לחלוטין את מסקנות המאמר.

הניסיון לאמץ את פרט הגיל התואם של המטופל (ראיה נסיבתית) אך להתעלם מאי-קיומה של הבת (ראיה קשיחה וחד-ערכית) הוא כשל משמעותי ביותר. לא ניתן לברור בפינצטה סלקטיבית רק את העובדות הנוחות ולהשליך את הראיות המפריכות.

בעניין זה אציין עוד כי בתיאור של שטקל נכתב שהמטופל התחתן בגיל 18, בעוד הרבי הרש"ב התחתן בגיל 14.

ג.

שטקל מתאר בספרו רגע 'מכונן' שבו המטופל נדהם לגלות כי למחשבה ולמנטליות יש השפעה ישירה על הגוף.

מדובר באבסורד. השפעת הנפש על הגוף והרוחני על הגשמי היא אחת מעוגני היסוד של תורת חב"ד עוד מראשיתה.

כאמור לעיל, הרבי הרש"ב נחשב ל'רמב"ם' של תורת החסידות; הוא זה שניסח בשיטתיות כמעט מדעית את המבנה הפסיכולוגי של הנפש ואת היחס של השפעת הרוח על החומר.

ד.

שטקל מתאר בספרו שהאבחון שלו הצביע על סיבה נפשית כמקור לחוסר התחושה ביד שמאל. ועל כך שיום למחרת סיום ה'וידוי' של המטופל, חוסר התחושה ביד נעלם לגמרי והמטופל התרפא לחלוטין.

אלא שהרבי הרש"ב השאיר תיעוד מפורט של שהותו בווינה. למעלה מ-15 מכתבים שנכתבו בזמן אמת (!) בהם הוא מדווח בפרוטרוט על מהלך הטיפול, הפגישות והרופאים.

במכתבי הרבי אין שום איזכור לביקורים אצל שטקל (ובטח שלא לטיפול כה משמעותי ומאסיבי), אלא רק לפרופ' פרויד ולפרופ' נאטנאגל.

הרבי עצמו מעיד שהוא אובחן ע"י פרויד בבעיה נירולוגית (נערווין) ולא כטראומה נפשית, שהטיפול היה חשמלי ושהשיפור היה חלקי בלבד.

הרבי אף מתאר במכתביו כיצד רכש מכשיר חשמלי כדי להמשיך את הטיפול לאחר שובו הביתה.

ה.

שטקל מתאר מספר שמות של מרפאות בהם ביקר המטופל שלו. אך מקומות אלו אינם מופיעים באף מקור חב"די או תיעוד היסטורי של מסעות הרבי (שתועדו בקפדנות וברזולוציה מפורטת).

אפילו אם נתעלם לרגע מכל הסתירות הביוגרפיות והלוגיות הרבות ונסכים להנחה המפוקפקת שמדובר ברבי הרש"ב, הרי שבנוסף לכל הנ"ל, הרי שאי אפשר להאמין לתיאוריו של שטקל עצמו.

גם זיגמונד פרויד עצמו העיד על שטקל כי תיאורי המקרים שלו הם 'יצירות ספרותיות' יותר מאשר דיווחים קליניים. פרויד זיהה בשטקל את הנטייה להקריב את האמת המדעית אל מול הדרמה וההגזמה.

מקורות היסטוריים לא מעטים מתארים את שטקל כאדם בלתי אמין, שהיה ידוע בקהילה המדעית כמי שממציא חלומות ודיאלוגים כדי שיתאימו לתיאוריות שלו. 

לסיום, אין ספק כי מדובר בסיפור 'סנסציוני' עתיר רייטינג, אך חובה עלינו להישאר נאמנים לאמת ההיסטורית הצרופה. יושר פנימי מינימלי מחייב אותנו להודות כי מדובר בסיפור שלא היה ולא נברא.

בנוגע לשאלה מה התרחש בפועל בחדרי המרפאות בווינה לפני למעלה מ-120 שנה, אינני מתיימר להיות שופט או היסטוריון. מטרתי אינה לפתור את התעלומה, אלא להצביע על הכשלים הלוגיים וההיסטוריים שהופכים את מסקנות המאמר לבלתי קבילות.

ניתן להציע מספר תרחישים חלופיים, כולם סבירים יותר:

1.     שטקל תיאר מטופל אחר לגמרי, והדמיון בפרטים מסוימים הוא מקרי לחלוטין.

2.     שטקל פגש או ראה את דמותו המרשימה של הרבי במרפאה של פרויד, והחליט מסיבה זו או אחרת 'להלביש' על דמותו סיפור דמיוני.

3.     שטקל אכן פגש את הרבי במסגרת טיפול, אך בתיעוד שנכתב שנים רבות לאחר מכן, הוא ערבב ומיזג בין מקרה זה למטופלים אחרים, מה שהביא ליצור כלאיים ביוגרפי שאינו קיים במציאות.

כך או אחרת, אל מול מכתביו המפורטים של הרבי שנכתבו בזמן אמת וגם אל מול סתירות וכשלים לוגים מהותיים, המסקנה שיומני שטקל מתארים טיפול של הרב הרש"ב קורסת לחלוטין.

במקום שבו הראיות סותרות זו את זו בצורה כה חזיתית, היושר המדעי מחייב אותנו להשאיר את התיאורים הללו במדף הספרות הבדיונית, ולא על שולחן המחקר ההיסטורי.

נספח 2. עוד משולש פסיכואנליטי: יעקב באב"ד – וילהלם רייך – זיגמונד פרויד

כאן יכול אני הקטן להביא סאגה קטנה מקבילה למשולש שטקל-פרויד-והרב. בילדותי הייתי בן-בית במשפחתו של המתמטיקאי אביעזרי פרנקל ממכון וייצמן, שבניו למדו אתי בבית-הספר. משפחה מפוארת. אביעזרי, חתן פרס ישראל ומייסד פרוייקט השו"ת הממוחשב, הוא אחיינו של אברהם הלוי פרנקל ז"ל, מתמטיקאי נודע בעולם. אשתו של אביעזרי, שָאוּלָה, היא משושלת רבנים מפורסמת, באב"ד (בית אב-בית-דין). אביה ד"ר יעקב באב"ד היה ביוכימאי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, ואמה נטי הייתה המורה שלי לאנגלית. הנכד נפתלי פרנקל ז"ל היה בין שלושת הנערים שנרצחו בפיגוע המתועב בגוש-עציון ב-2014. להשלים את התמונה: חברי עמיר פרנקל, הגר בשכנות לבלפור, הוא שפרסם את התמונות ההיסטוריות בהן עוזבת משפחת נתניהו את מעון ראש הממשלה. אני מאחל לו שיזכה לעשות את זה שוב בקרוב.

איך מתקשר סיפור המשפחה הזה למפגש רש"ב-פרויד? לפני הרבה שנים פתח עמיר את סגור-לבו בפני סבא יעקב, שביקש לעודד אותו לפנות לטיפול. ד"ר באב"ד סיפר לו איך נסע בצעירותו לווינה כדי להיוועץ בפרויד, וזה הפנה גם אותו להמשך הטיפול אצל תלמיד אחר.

מי היה התלמיד? אוי ויי! ככל שווילהלם שטקל היה טיפוס בעייתי, הוא היה סמל השפיות מול וילהלם רייך, פסיכיאטר צעיר עם כמה שריטות נוראיות מילדותו, שפיתח עם השנים פסיכוזה פרנואידית. לפני פרוץ המלחמה היגר לארה"ב, שם סומן כקומוניסט קולני. זה היה בימי מקארתי, והדוקטור המטורלל (שהצליח להרשים, כפי שהזכרתי במאמר אחר, אפילו את איינשטיין) סיים את חייו בכלא בעודו ממתין למשפט על מכירת מכונות לריפוי סרטן.

אבל עכשיו עדיין היה רייך פסיכואנליטיקאי צעיר ומבטיח. בהתחשב במקום המרכזי שנודע לאורגזמה בכתביו, אני תוהה עד כמה הרחיק לכת בטיפול ברווק החרדי שהגיע אליו מגליציה. מסיפורו של עמיר על עדות הסבא, גם השלישייה הזאת קיימה את המנהג החריג של סופרוויז'ן משותף עם הפרופסור, כפי שדיווח שטקל.

התרגשתי לשמוע איך גם ד"ר באב"ד חווה במהלך הטיפול אצל רייך היזכרות של אירוע טראומטי מילדותו. אם יסכים עמיר אפרסם את המקרה.

נספח 3. סוגיית "הבא על יבמתו בשוגג"

לאנליזה של הרב אעז להוסיף "ווארט" תלמודי ששטקל בוודאי לא הכיר. הרב תיאר פנטזיה מינית בה הוא ישן בקרון שינה ברכבת, ואז מהמיטה שמעליו נופלת עליו אישה יפה, וכך יתקיים ביניהם משגל בלי כוונה. בהתחשב בתסבוכת בינו לבין אחיו, ועם שתי הגיסות, אין ספק איזו סוגיה תלמודית הולידה את הפנטזיה הנחמדה הזאת: "הבא על יבמתו בשוגג" היא סוגיה בגמרא, שבה אדם עושה אהבה עם אשתו על הגג בעוד אשת אחיו ישנה ליד קיר הבית, במהלך האקט מתהפך המסכן ונופל מהגג היישר על... גיסתו. מבאר רשי: "שנתקשה (קיבל זקפה) לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו." (יבמות נ"ד 1.)

*

מקורות:

מאמרו של שטקל (ע' 211)
https://ia600905.us.archive.org/15/items/in.ernet.dli.2015.506399/2015.506399.conditions-of.pdf

מאמריה של בלקירסקי-קאץ

https://drive.google.com/drive/folders/1PDmaFdW-S3dM19vuUZrHk1M_s94FGfJG?usp=sharing

אגרות הרש"ב

https://chabadlibrary.org/books/7200000000

אגרות הריי"צ
https://chabadlibrary.org/books/3501320001