הרב צבי טאו, שהציע לאחרונה דמי שתיקה לאחת המתלוננות נגדו, מצטרף לכאורה לשורה הולכת ומתארכת של רבנים המזהמים את הארץ בשפיכות דמים וגילוי עריות. שורשי המארה הולכים הרבה אחורנית. בעקבות מאמר מרתק, צללתי ושקעתי בספרות ויצאה לי מגילה.
המדובר בחב"ד, החסידות עליה זכיתי ללמוד בנערותי מפי הרב זמרוני ציק ז"ל. יהדות מיסטית, טעונה הרבה אנרגיה זכרית, רוסית ואפילו קוזאקית, כפי שמעיד השפם המגודל מעל הזקן החב"די, או הניגון המיתולוגי נְייֶט, נְייֶט, ניקאַווֹא (לא, לא, לא נירא) מימי השלטון הקומוניסטי. בצילומי התוועדויות עם הרבי מלובאביץ' נראה האדמו"ר הכריזמטי מסמן לחברים בקהילה להוציא שריקה פרחחית מבין אצבעותיהם (בדומה לנער הרועה ביום הכיפורים ב"הצדיק הכפרי" של שלום אש). בקטעים נוספים הוא נראה דורש בתנועת-יד שגם הצלמים ילגמו כוסית קוניאק. מזימרוני קיבלתי גם את ניגון ה"צמח צדק" המפורסם עם שאגת ה"הוֹוֹוֹ" הקמאית, אותו אני אוהב לשיר עד היום, ואפילו להיסחף לריקוד חב"די מזדמן.
אבל הניגון שתשמעו הפעם יהיה עצוב ומטריד.
א.
שבעה אדמו"רים היו לחסידות ליובאביטש, שקמה בעיירה בשם זה סמוך לגבול רוסיה-ביילארוס. מייסד השושלת היה ר' שניאור זלמן מלאדי ("אדמו"ר הזקן"), בעל [מחבר] ספר ה"תַנְיָא." בנו היה "אדמו"ר האמצעי," ר' דוּבֵּער שניאורי. הוא העביר את הכס לאחיינו וחתנו, מנחם-מענדל שניאורסאהן הראשון, שנקרא "אדמו"ר צמח צדק" על שם ספרו הנודע. ממנו עבר הכס לאדמו"ר המהר"ש (ר' שמואל), וממנו לבנו אדמו"ר הרש"ב (ר' שלום דב-בֶּער [דוּבֵּער]). בנו של הרש"ב היה אדמו"ר הריי"צ (ר' יוסף יצחק), שאחרי השואה העביר את החסידות מרוסיה לארה"ב. הוא הוליד רק שלוש בנות, ולכן עבר הכס לחתנו, מנחם-מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי והאחרון, שרבים עדיין רואים בו משיח.
איש ידוע חולי היה הרש"ב, כמו כמה מאבותיו, אולי עקב ריבוי נישואי קרובים בתוך השושלת, וגם בנפשו לא היה בריא. לכן, על פי עדותו, נסע ב-1903 (בלוויית בנו הריי"צ) לווינה, להתייעץ עם מומחה מפורסם למחלות עצבים.
העדות הזאת עוררה סקרנות כבר לפני שנים רבות: היעלה על הדעת שאדמו"ר חב"ד, החסידות שפיתחה תורת נפש מפורסמת שמיזגה את ה"זוהר" והקבלה עם כתביו הרציונליים של הרמב"ם, יבקש עזרה נפשית מאותו יהודי כופר שעודד אנשים לדבר על מחשבות תועבה – זיגמונד פרויד?
ארכיון חב"ד בניו-יורק עדיין סגור ברובו בפני חוקרים (רק לפני כמה שנים, למשל, החלה להיחשף הטרגדיה של ראש השושלת ר' שניאור-זלמן, שבנו הצעיר משה לקה במחלת-נפש והתנצר). גם ביומני פרויד, הפתוחים כיום לציבור, לא היה זכר לרב חסידי בין מטופליו.
אבל ב-1997, אחרי מות הרבי מלובביץ', התפרסמו קטעים מיומניו וממכתבי חותנו, ומהם התברר שאכן היה זה "פראפ' פרייד השייך לנֶערוִין (פרופ' פרויד בתחום העצבים)" שאת עצתו ביקש האדמו"ר החמישי. מפגש אכן נוצר, אם כן, בין מנהיגי שתי תנועות בינלאומיות אדירות – ויריבות קיצוניות.
ב.
מטעמים מובנים מנסים המקורות החב"דיים לצמצם את ההיבט הפסיכולוגי של אותו מפגש. חלקם טוענים שפרויד קיבל את הרש"ב בכובעו הקודם, כנוירולוג, ונתן לו רק טיפול חשמלי. הרש"ב עצמו כתב כך בכמה מכתבים. טענה זו מופרכת לחלוטין כי ב-1903, אחרי פרסום המחקרים בהיסטריה ופירוש החלום, כבר זנח פרויד צורת טיפול זו והתנער ממנה. הבן הריי"צ מודה שהיה טיפול פסיכולוגי, אבל הדיאלוג העולה מעדותו הוא פשוט מגוחך: פרויד שאל את הרב על הקשר בין הלב והמוח וקיבל ממנו שיעור בפסיכולוגיה! בהמשך, לדברי הבן, שאל פרויד את הרש"ב על סדר-יומו, יעץ לו להתרחק ממקורות המתח ולעשות טיולים ארוכים ברגל, והוסיף המלצה שתלמידי הרב יעמיקו בלימוד כתבי רבם... זו גרסת חב"ד הרשמית, המציגה את המטופל כמי שלימד את המטפל פרק בתורת הנפש.
ברור שפרויד מעולם לא היה מעלה על דעתו מפגש כה שטחי עם אפס התייחסות ללא-מודע ולילדותו של המטופל. אלה, אם כן, הם רק סיפורי כיסוי. מה שחשפה לפני כעשור פרופ' מאיה בַּלַקירסקי-קאץ (כיום באוניברסיטת בר-אילן) הוא מטלטל בכל קנה-מידה.
ג.
תחילה נראה שפרויד אכן החל, כמקובל, בבדיקות גופניות כדי לשלול בעיה נוירולוגית, כי בין הסימפטומים מהם סבל הרב היה שיתוק, תחושתי ותנועתי, בידו ובזרועו השמאלית. לכן הפנה אותו פרויד אל מורו, קארל נותנאגל מאוניברסיטת וינה. נותנאגל אמנם אבחן הפרעה עצבית, אבל כשחזר הרב אל פרויד, ומן הסתם קיימו שיחה נוספת, התגבר הרושם שמקור השיתוק הוא נפשי.
כאן התגלה לבַּלַקירסקי פשר היעדרו של המטופל מיומניו של פרויד. באותן שנים החלה להתארגן סביב פרויד קבוצה קטנה, שלימים תגדל להיות ההסתדרות הפסיכואנליטית הבינלאומית (אליה מסונפים כיום גם שני המכונים הפסיכואנליטיים בישראל). את מתמחיו הראשונים הכשיר פרויד, כמקובל עד היום ברפואה ובפסיכולוגיה, ע"י הפניות מטופלים ראשונים, ובפיקוח על הטיפולים בהם, עד שיעמוד המתמחה על רגליו.
פרויד הפנה אפוא את הרב אל תלמידו הראשון, וילהלם שְטֶקֵל, לטיפול פסיכואנליטי. משטקל אנו יודעים, אם כן, יותר מה היה בפגישות הריי"צ עם פרויד לפני שהופנה אליו להמשך האנליזה. כעבור חמש שנים פרסם שטקל ספר על טיפול בשני אנשי דת, רב וכומר. שנה לפני מותו חזר והרחיב על המקרה באוטוביוגרפיה שכתב. שטקל, כדרכו, מתאר את המקרה בכישרון ספרותי ניכר. מאוד נוגע-ללב הקטע בו מכחיש הרב בזעם כל בעיה בתחום המיני ועוזב את הטיפול, אבל שב למחרת ומודיע שהחליט לא להסתיר יותר שום דבר. בלקירסקי, בלמדנות ובכישרון, זיהתה שורת הקבלות ברורות בין ה"רַבִּינֵר" של שטקל לבין הרש"ב.
ד.
מהקבלות אלה נפרשת תמונה מזעזעת: החל מגיל חמש, עבר האדמו"ר שלום דובער מלובאביץ' ניצול מיני בידי משרת המשפחה שהופקד על גידולו והיה משכיב אותו לישון. שטקל תיאר טקס לילי קבוע של סקס אוראלי בילד, שגם עינג מצדו את המבוגר. הקשר נמשך לדברי הרב עד לנישואיו בעודו נער. מאז, סיפר לשטקל, "זה [הטקס הפדופילי] כבר לא היה אפשרי." באופן תמוה – ואולי לא כל כך – חיבב הרב כל חייו את אומנו, למרות שהיה ידוע כאיש גס ואלים, ומעולם לא התעמת אתו גם בבגרותו. עוד היה, מספר שטקל, אחיו הבכור של הרב, שנהג לאונן אתו כשהיו ילדים. אחרי שהתחתנו ניסה הבכור לגרום לאחיו להתגרות מאשתו, ולחילופין חיזר אחרי אשת הצעיר.
אמנם לא כל הפרטים במאמר הארוך של שטקל תואמים את חיי הרש"ב. כך הטענה שהתחתן בגיל 18 (במציאות חותן הרש"ב בגיל 13 עם בת הדוד-רבא ששודכה לו ע"י סבא "צמח צדק" עוד בילדותו). כך גם במה שמוסיף שטקל שהרב שלח אליו כעבור כמה שנים גם את בתו לטיפול (היה לו רק בן). הייפלא שבחב"ד טוענים עד היום בזעם כי כל דמיון בין הספר של שטקל לבין חיי האדמו"ר שלהם הוא מקרי?
אז ממש לא, אלא אם כן ניחן ד"ר שטקל ברוח-הקודש. כי שאר הפרטים בספר תואמים את הידוע בבית הרש"ב הרבה מעבר לכל צירוף-מקרים. כך תאריכי השהייה של האב והבן שניאורסון בווינה; כך גילו של המטופל; כך ההערה של שטקל שהרב בא לפגישות הראשונות עם בנו; וכך תיאור הסימפטומים של גמגום ושיתוק זרוע ויד שמאל, המוזכר גם בתולדות חב"ד, כולל עדות הרש"ב שהוא לא הרגיש אפילו דקירת מחט – אותה בדיקה מבדלת שביצע שטקל! אפילו אחד החלומות שמתאר שטקל (חלום החיילים) תואר ע"י הרש"ב בשיחתו עם בנו. דרמטי מאוד הוא תיאורו של שטקל על הקושי של הרב לבטא את האותיות של השם המפורש יהוה – בדיוק כפי שיספר לימים בנו הריי"צ!
וזו רק ההתחלה. התפרצות המחלה בדיווח של שטקל נגרמה ממריבה אלימה בין המטופל לבין אחיו הבכור על ירושת ספרי האב. סכסוך כזה מתועד, אם כי בלשון יותר עדינה, גם בשורת עדויות חב"דיות. האח הזה היה הרז"א, הרב שניאור זלמן אהרן שניאורסון, שהיה מבוגר מהרש"ב בשנה וחצי, ושכל הביוגרפיות החב"דיות מודות שמעט מאוד ידוע עליו. כך אולי מתבהרות כמה תעלומות בנוגע לאח זה: למה לא עבר כס האדמו"רות אל הבכור, כנהוג, אלא במשותף אל שני האחים? למה פרש לבסוף רז"א מהנהגת חב"ד וגלה הרחק מלובאביץ'? למה ציווה כמה ימים לפני מותו לשרוף אל כל כתביו ולקבור אתו את האפר? למה מציין אחד המקורות באי-רצון כי בילדותו הרבָּה להכות את אחיו ואחותו הקטנה?! ומה פשר הספק שהטיל מישהו, כשהיה רז"א ילד, אם יגדל הילד הזה להיות תלמיד חכם? לאור חריגות מוזרות אלה בכרונולוגיה החב"דית, התיאור שמביא שטקל, על בחור משכיל ו"איש העולם," ועל משחקי מין בילדות ועל יחסים ביזאריים בין האחים ונשותיהם, מתקבל מאוד על הדעת.
[כאן אעז להציע לפרופ' בלקירסקי דבר-תורה קטן. הרב חלק עם שטקל פנטזיה מינית בה הוא ישן בקרון שינה ברכבת, ואז מהמיטה שמעליו נופלת עליו אישה יפה, וכך יתקיים משגל בלי כוונה. בהתחשב בתסבוכת בינו לבין אחיו, ועם שתי הגיסות, אין ספק איזו סוגיה תלמודית הולידה את הפנטזיה הנחמדה הזאת: "הבא על יבמתו בשוגג" היא סוגיה בגמרא, שבה אדם עושה אהבה עם אשתו על הגג בעוד אשת אחיו ישנה ליד קיר הבית, במהלך האקט מתהפך המסכן ונופל מהגג היישר על... גיסתו. מבאר רשי: "שנתקשה (קיבל זקפה) לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו." (יבמות נ"ד 1.)]
גם הפדופיל ניתן לזיהוי כמעט ודאי: יוסף-מרדכי, מֵשוֹרֵס (משרת) שנודע בסיפורי חב"ד כחצוף וגס-רוח כלפי מעסיקיו, שירת לפחות שלושה דורות במשפחת שניאורסאהן ומת בגיל 103 בלי שייוודעו מעשיו. ושוב, אי-אפשר להתעלם מההתאמה: שני המקורות, החב"די והפסיכואנליטי, מספרים כי בבית אדמו"ר נערץ עבד משרת זקן שמסיבה כלשהי נאלצה המשפחה להעלים עין מהתנהגותו הגסה. גרוע מזה: בבגרותו הפקיד הרש"ב בידי יוסף-מרדכי את בנו שלו, יוסף-יצחק, בתקופות בהן נעדר. הריי"צ מתאר בזיכרונותיו כמה אומלל היה בשנות היעדרות אביו וכמה קשה היה המשרת אליו. כאן מופיע פרט קצת מפחיד: הבן לא מדווח על פיתוי מיני אלא על... אמנזיה לגבי אותה תקופה!
נו, א שיינע משפוחה...
לא לדאוג. גם בצד שושלת פרויד אין רגע דל.
ה.
כאמור, התנועה הפסיכואנליטית באותם ימים מנתה רק קומץ תומכים סביב היהודי המוזר שזנח קריירה מבטיחה כנוירולוג ופיתח במקומה שיטת טיפול מביכה, שדיברה על לא-מודע וגילוי עריות ושאר עניינים שאדם תרבותי סולד מהם. מדרך הטבע הצטרפו לאותה קבוצה לא מעט אנשים מעורערים בנפשם. טרם גובשו אז נהלי הכשרה ראויים, וגבולות האתיקה נחצו שוב ושוב. לא לחינם מכנים הפסיכואנליטיקאים עד היום יחסים חוץ-טיפוליים בין מטפל ומטופל "גילוי עריות."
החבר הראשון בקבוצה היה וילהלם שְטֶקֵל, שקיבל לכאורה את הטיפול ברש"ב. הוא היה רופא משפחה שלמד אצל אחד ממייסדי הסקסולוגיה, ריכארד פון קראפט-אבינג. אחרי אנליזה קצרה אצל פרויד החליט להתמחות במקצוע החדש, שלמעשה מכתיר אותו כפסיכואנליטיקאי השני בהיסטוריה. בהדרגה הצטרפו רופאים נוספים וכך נוצרה התנועה.
אבל עד מהרה התגלה שטקל כטיפוס וכחן ושתלטן שהסתכסך עם כל אנשי החבורה, כולל פרויד. יריבו המר ב"קבוצת יום רביעי" היה ויקטור טַאוסְק, עורך-דין מבריק שהשלים לימודי רפואה והחל התמחות בפסיכיאטריה. שני התלמידים האלה עצבנו את הפרופסור כשפרסמו מאמרים שמתחו את גבולות הפסיכואנליזה הרבה מעבר למה שהוא היה מוכן להעז. ובנוסף רבו זה עם זה בכל הזדמנות. גם טאוסק היה באנליזה קצרה אצל פרויד, שבחוסר-אחריות פושע הפסיק אותה והפנה אותו להמשיך את הטיפול אצל אחת מתלמידותיו. זה היה כישלון שהסתיים בהתאבדותו של התלמיד. זו לא הייתה הטרגדיה היחידה באותה קבוצת חלוצים.
גם שטקל, כאמור, היה אדם בעייתי. חבריו חשדו בו כי הוא ממציא מקרי טיפול – טיעון עליו עטים אנשי חב"ד כיום כדי לערער על אמינות תיאור טיפולו ברש"ב. אבל הם מתעלמים מעובדה מרכזית: הספר של שטקל על טיפולו ב"רבינר" עבר הגהה ע"י פרויד לפני פרסומו! לימים פרש שטקל מהקבוצה והקים אגודה משלו, ואחרי פלישת הנאצים לאוסטריה נמלט ללונדון. שם, מרושש, חולה סרטן ולוקה בגנגרנה כתוצאה מסכרת, פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, ואז שם קץ לחייו.
נחזור אם כן לרש"ב. בהפניית המטופל הראשון לאנליזה חנך פרויד למעשה את הפרקטיקה החדשה של תלמידו הבעייתי. שְטֶקֵל העיד בספרו כי אחת לשבועיים היו הוא וה"רַבִּינֵר" הולכים אל פרויד למה שקרוי כיום "סוּפֵּרוויזְ'ן," לאמור טיפול בידי מתמחה תחת פיקוחו של קלינאי בכיר. הצגת המקרה הקנתה לשטקל את הכניסה לחברה הפסיכואנליטית, אבל אז כאמור החלו החיכוכים. כשרצה שטקל לפרסם את הספר על הרב והכומר דרש פרויד, כמי שפיקח על הטיפול, לעבור על כתב-היד, שינה ותיקן ככל שראה לנכון (פרויד הציע להשמיט את המקרה של הכומר, ובלקירסקי חושדת שהכומר בכלל היה דמות בדיונית אליה הועתקו חלק מהעובדות הידועות מחיי הרש"ב). לבסוף ניאות גם לכתוב פתח-דבר בטון חמצמץ.
אחרי הוצאת הספר המשיכו היחסים בין השניים להתקרר עד לנתק הסופי. "חזיר מושלם" כינה פעם פרויד את שטקל באחד ממכתביו, וברשעות אופיינית השווה את האינטואיציה הפסיכואנליטית שלו לחוש הריח של חזיר המגלה כמהין מתחת לאדמה. בהזדמנות אחרת הכה על שני חטאים: הוא בצעירותו גילה לעולם את הקוקאין, והוא הביא לפסיכואנליזה את שטקל.
ו.
ככל ששטקל היה איש ריב ומדון, הוא עמד באומץ מול כשל מפורסם של פרויד. בתחילת דרכו סבר פרויד כי רוב מטופליו עברו טראומה מינית בילדותם. ביושר הפנאטי שאפיין אותו הוא היה מוכן באותה תקופה לייחס נטיות פדופיליות אפילו לאביו האהוב שכבר לא היה בחיים, ואפילו בו עצמו אבחן התעוררות מינית כלפי אחת מבנותיו הפעוטות. הוא גם זכר פיתוי מיני של אומנת כשהיה כבן שנתיים. זה היה אומץ אדיר באותם ימים.
כן, כזה היה פרויד, אב למשפחה בורגנית גדולה, שלצד השפם המסולסל, הסיגארים ושאר גינוני הגבריות שטיפח באותם ימים, היה מסוגל להפטיר באגביות "יש משהו הומוסקסואלי באהבה שלי אל יונג" לרחש השתנקויות התדהמה של הסובבים.
אבל תורת הפיתוי נזנחה כשהגיע פרויד למסקנה שלא ייתכן שמספר כה גדול של הורים שהכיר הם סוטי מין. עכשיו, למרבה הצער, עבר בתנועת מטוטלת לקיצוניות השנייה, שנטתה לחשוד בכל סיפור כזה כנובע ממשאלת גילוי-עריות של הילד עצמו.
תגלית המיניות הילדותית, ובעיקר השלב האדיפאלי, הייתה פריצת-דרך חשובה בהתפתחות הפסיכואנליזה, אבל היא הושגה במחיר הכבד של התעלמות מפשעי מין בתוך המשפחה. על כך זכה פרויד לקיתונות ביקורת עד היום – ודי בצדק. שטקל מופיע אם כן כאחד הבודדים בפסיכואנליזה המוקדמת, לצד שאנדור פֶרֵנצי, שתבעו להתייחס ברצינות לכל תיאור של מטופל על טראומה מינית בילדות. כך, אפוא, התייחס לזיכרונותיו של הרב על ההתעללויות המיניות בילדותו.
ובעוד נושא עמד שטקל נגד הפרופסור באומץ רב. לא ייאמן אבל אפילו פרויד, המשחרר הגדול של המיניות, היה בין אלה שסברו שהאוננות מזיקה. מה בדיוק עשה עם אותו איבר עד גיל שלושים כשהתחתן עם מרתה? אפשר רק לנחש, אבל ידוע שיעץ לבנו אוליבר להימנע מאוננות. גם בדיוני החברה הפסיכואנליטית בווינה נרשם מפגש בו הגן פרויד על הדעה האווילית, ואפילו הזכיר את ה"ניוון" של נערים ערבים (!) כנובע מאוננות. רק חבר אחד בקבוצה התנגד לו: נכון, שטקל.
זמן קצר אחרי פרישת שטקל באו הפילוגים המפורסמים יותר, בהם פרשו מפרויד אדלר ויונג, שהקימו אסכולות חשובות משלהם (גם בנושא זה פרסמה בַּלַקירסקי ספר מרתק). כיום כל המחלוקות הללו בין האבות המייסדים עתירי-האגו הן מים מתחת לגשר. הפסיכואנליזה המודרנית למדה להכיל ואף לעודד פוליפוניה עשירה ומפרה. רק שטקל, הפרובוקטור הבודד והמוחרם, כמעט ונשכח. אבל בשנים האחרונות זכה להערכה מחדש, והתברר שכמה מהרעיונות החשובים של פרויד היו בעצם שלו. כך הגיע ספרו על הרב והכומר לידי בַּלַקירסקי.
ז.
כאן יכול אני הקטן להביא סאגה מקבילה לזו של שטקל והרב. בילדותי הייתי בן-בית במשפחתו של המתמטיקאי אביעזרי פרנקל ממכון וייצמן, שבניו למדו אתי בבית-הספר. משפחה מפוארת. אביעזרי, חתן פרס ישראל ומייסד פרוייקט השו"ת הממוחשב, שכבר חוגג 93, הוא אחיינו של אברהם הלוי פרנקל ז"ל, מתמטיקאי נודע בעולם. אשתו של אביעזרי, שָאוּלָה, היא משושלת רבנים מפורסמת, באב"ד (בית אב-בית-דין). אביה יעקב באב"ד היה ביוכימאי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, ואמה נטי הייתה המורה שלי לאנגלית. הנכד נפתלי פרנקל ז"ל היה בין שלושת הנערים שנרצחו בפיגוע המתועב בגוש-עציון ב-2014. להשלים את התמונה: חברי עמיר פרנקל, הגר בשכנות לבלפור, הוא שפרסם את התמונות ההיסטוריות בהן עוזבת משפחת נתניהו את מעון ראש הממשלה. אני מאחל לו שיזכה לעשות את זה שוב בקרוב.
איך מתקשר סיפור המשפחה הזה למפגש רש"ב-פרויד? לפני הרבה שנים פתח עמיר את סגור-לבו בפני סבא יעקב, שביקש לעודד אותו לפנות לטיפול. ד"ר באב"ד סיפר לו איך נסע בצעירותו לווינה כדי להיוועץ בפרויד, וזה הפנה גם אותו להמשך הטיפול אצל תלמיד אחר. ככל שווילהלם שטקל היה טיפוס בעייתי, הוא היה סמל השפיות מול וילהלם רייך, פסיכיאטר מבטיח עם כמה שריטות נוראיות מילדותו, שפיתח עם השנים פסיכוזה פרנואידית. לפני פרוץ המלחמה היגר לארה"ב, שם סומן כקומוניסט קולני. זה היה בימי מקארתי, והדוקטור המטורלל (שהצליח להרשים, כפי שהזכרתי במאמר אחר, אפילו את איינשטיין) סיים את חייו בכלא על מכירת מכונות לריפוי סרטן בעזרת אנרגיית החיים של היקום.
אבל עכשיו עדיין היה רייך פסיכואנליטיקאי צעיר ומבטיח. בהתחשב במקום המרכזי שנודע לאורגזמה בכתביו, אני תוהה עד כמה הרחיק לכת בטיפול ברווק החרדי שהגיע אליו מגליציה. מסיפורו של עמיר על עדות הסבא, גם השלישייה הזאת קיימה את המנהג החריג של סופרוויז'ן משותף עם הפרופסור, כפי שדיווח שטקל.
התרגשתי לשמוע איך גם ד"ר באב"ד חווה במהלך הטיפול אצל רייך היזכרות של אירוע טראומטי מילדותו. אם יסכים עמיר אפרסם את המקרה.
ח.
חזרה אל לובאביץ', הרושם העולה הן מהספר של שטקל והן ממקורות חב"דיים הוא שהרש"ב חווה שיפור ניכר במצבו הנפשי בשנים שאחרי הטיפול, אם כי, בניגוד לדיווחו של שטקל, השיתוק לא חלף לחלוטין. בצדק תוהה בַּלַקירסקי אם המפגש הטיפולי, לו נענה הרש"ב ביושר ובאומץ, לא הניב גם חלחול של תובנות פסיכואנליטיות אל השקפת חב"ד על חיי הנפש, כמו בהעברת הדגש מהשכלתנות אל הרגש.
בעיניי יש גם פנים אחרות להגות חב"ד, הממחישות את מה שקורה לאנרגיה מינית מודחקת. הרב יצחק גינזבורג, שחיבר כתב הגנה על ד"ר ארור גולדשטיין, כתב פעם (ומיהר בפחדנותו למחוק) שמי שמורד בשלטון השמאל החילוני מכפר במרידתו על חטא האוננות. ככה זה עם חרד"לים, כהניסטים ודומיהם: כשהראש מתפוצץ מתמונות של אברי מין מכל הסוגים והגדלים, מוביל הלחץ אל הסכין ואל העוזי.
הלקח לימים רעים אלה הוא ברור ומר: טאו, ברלנד, שיינברג, אבינר, לייטמן, אילון, מצגר, אליאור חן, פרדס, ועוד רבים ומתועבים – כל אלה אינם עשבים שוטים אלא יער עצי באובאב שעומד לפורר את הכוכב הקטן שלנו. עבירות מין היו בחצרות הרבנים לא רק בתקופה המודרנית, בהבדל זה שבדורות הקודמים הושתקו הקורבנות באכזריות, נשים וגם גברים. חשוב גם לזכור כי, מכל הידוע בספרות הפסיכולוגית, סביר מאוד שכל הרבנים הפוגעים היו בעצמם קורבנות פגיעה מינית בילדות. עד היום, מכות של מורים הן תופעה ידועה ומחפירה בחינוך החרדי.
תם ולא נשלם. מוקדש באהבה לנחמה תאנה, לדורית לנג, ולכל נפגעות ונפגעי הפגיעות המיניות בחברה החרדית המשמיעות ומשמיעים את קולם המרפא.
מקורות:
המאמר של שטקל:
http://benatlas.com/.../Dr_Wilhelm_Stekel_on...
המאמר של פרופ' בלקירסקי :
